מרים כבסה

רקמת החיבור היא שמעניינת את מרים וזהו המרחב בו היא חוקרת, נעה, מתמסרת, מתריסה, מפתה, ומספרת לנו סיפור. סיפור על קרבה וריחוק, לבד וביחד, בדידות וחיבור
סיפור על בריאה יש מאין, כמו מפגש הצבע במשטח, כמו פגישה משנת-חיים של שתי אהובות בבר, כמו אינסוף הפוגש את הגבולות.
בסיפור היחסים שמרים מספרת, חומרי הציור, צבע ומשטח, מגלים את הדיאלוג בין גישוש לאפלה לבין הידיעה. אין לציור אלא להצטייר, להתממש במעשה הבריאה, אין לסיפור אלא להתגלות.
הגוף הוא הכלי שנושא אותה (אותנו) אל הנשגב והדימוי הוא זה שמחזיר אותנו אל הגוף. המפגש שלה עם החומר בורא תנועה שמתקבעת במשטח ויוצאת שוב לצופה ברגע המבט. הנה עוד מערכת יחסים נבראת.
העבודות של מרים מתרחשות במפגש ההתפרצות הגעשית של הרגש עם השליטה המוחלטת שלה בחומר.
המיומנות המאסטרית שלה בכלי הציור, גופה שלה או כלי עבודתה (לעולם לא מכחולים) מול שחרור הפרא של תשוקותיה ומאוויה הם, גם הם, יחסים שהיא מאפשרת לנו להיות נוכחת להם, כמו מציצנים, ולגלות דרכם קצת עלינו.

מרים כבסה היא אמנית שחיה ופועלת בתל אביב ובניו יורק.
בשנת 1997 כבסה ייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה. היא הזוכה הראשונה של פרס גוטסדינר והציגה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. היא הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בישראל וברחבי העולם.
כבסה נמצאת באוספים של מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה, המוזיאון הבריטי בלונדון, המוזיאון הלאומי של נשים באמנויות - וושינגטון, מוזיאון האוניברסיטה בוואשינגטון, המוזיאון הלאומי של טקסס ועוד אוספים רבים.
שתיים מיצירותיה מוצגות כרגע בתערוכה החדשה של האוסף הקבוע של מוזיאון תל אביב: "דמיון חומרי: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון".
בשנת 2017, אחרי קריירה בינלאומית ועשרים שנות פעילות ענפה ומצליחה בניו יורק, כבסה פתחה סטודיו בארץ וכעת היא פועלת ויוצרת גם בתל אביב.
הפריצה האמנותית של הציירת מרים כבסה החלה בחידת הציור שהיא הביאה לשיח האמנות הישראלית. כבסה פיתחה שפה ציורית ייחודית, טכניקה של "ציור פעולה נשי" כדברי האוצרת שרה ברייטברג-סמל.