כל מה שמרים כבסה הייתה צריכה בשביל לעבור לניו־יורק זה בקבוק ויסקי ומצלמה. השנה הייתה 99′, והלייט־נייט של דנה מודן “יחסים מסוכנים” היה המקום הנכון למי שהכניסה את הרוקנרול לסצינת האמנות המקומית. כשיהודית רביץ ושרית חדד עוד התחבאו עמוק בארון, כבסה כבר הציגה זהות מינית פרועה ולא דופקת חשבון. ב־2023 כבר ברור שהיה לה תפקיד בעיצוב של זהות מגדרית שנעדרה אז מהמרחב הישראלי. בשבילה זה היה מצב צבירה טבעי. עבור הצופה הממוצע, קצת פחות. אפילו הספה באולפן של מודן הסמיקה. “זה היה מאוד רדיקלי, להגיד מה שאמרתי אז”, היא משחזרת השבוע, “שלסביות הן היחידות שבאמת אוהבות נשים. אמרתי, הומואים? שונאי נשים. גברים חייבים להיות קצת נחמדים, כי הם רוצים לזיין נשים. היחידות שיכולות לאהוב אישה באמת זה לסביות. כי אני הבנתי שאני יכולה לאהוב את עצמי רק דרך זה שאני אלמד לאהוב נשים”.
תסבירי.
“היום נשים, סטרייטיות או לסביות, יכולות להגיד בקלות, אני אוהבת את עצמי. אוהבת להיות אישה. בעולם הישן שגדלתי בו בניינטיז דיברו לנשים נורא בהנמכה. היום, גבר שמדבר ככה לנשים נראה פרימיטיב גמור”.
נועה רווה, בת הזוג של כבסה: “בדיוק קראנו איך דודו טופז דיבר לענבל פרלמוטר בראיון. היום לבחורה בת 24 לא היו מדברים ככה”.
כבסה: “אצל דנה מודן אמרתי ‘אני אוהבת זין, לא את מה שמחובר אליו’. הייתי שיכורה, שתיתי בקבוק וויסקי. אמרתי את האמת, אבל לא הבנתי איזה סקנדל זה הולך לעשות”.
נהנית ממנו?
“זה שעשע והביך אותי. לא התרגשתי מזה. אחר כך התראיינתי אצל אורנה בן דור ולא רצו לשדר את הראיון, בגלל מה שאמרתי אצל דנה מודן”.
היה קשר בין השערוריה ההיא לבין העזיבה שלך לניו־יורק, די מהר אחריה?
“נסעתי גם מתוך התכוונות קצת להתרחק מהרעש הלבן הזה. ניו יורק מהבחינה הזו הייתה כמו עוד חיים. מקום שאפשר להיעלם בו”.
אגב, בהזדמנות אחרת אמרת ששכבת עם מספר גברים דומה לזה של נשים, אבל שלא תגדירי את עצמך כדו־מינית “כי זה מפגר”. גם התובנה הזו מחזיקה היום?
(משועשעת) “לא. שם יצאתי מפגרת. בכלל, היום כל ההגדרות האלו – גם לסבית – נראות לי קצת כמו בגד ישן, כזה ששומרים בארון. (עוצרת רגע). באמת אמרתי את זה?”
לגמרי.
(נקרעת מצחוק) “פששש חזק! מעניין מה שתיתי”.

יותר משני עשורים עברו מאז שהחליטה לאתחל את עצמה רחוק מכאן. עזבה את ישראל כמטאור, ונחתה בתפוח הגדול כפלנקטון. עוד אחת שמנסה טו־מייק־איט בבריכה של הגדולים. לא ממש החלטה מתבקשת ממי שביססה את מעמדה כסופרסטאר מקומי לפני שמלאו לה 30.
בשנתיים הראשונות הסתגרה בסטודיו בברוקלין. ציירה והשמידה ציורים וציירה עוד. כשיצאה לעולם שבחוץ גילתה שמודל ההצלחה בארצות הברית זה לא מה שהבטיחו לה בברושור. “הבנתי שדווקא ההתפכחות שלי מהחלום האמריקאי היא מימוש החלום. כי אם אני כל הזמן ברדיפה אחריו, אני מניחה שהוא מחוצה לי. אבל אם אני יודעת שהוא בתוכי, אז אני חיה אותו. אני הגשמת החלום”.
לפי אתר המכירות תירוש, עבודות של כבסה נמכרות כיום בממוצע של ארבע ספרות (בדולרים). היא לא מאשרת ולא מכחישה, אבל יש מי שהלשין שיצירות שלה מעטרות קירות של אלמונים דוגמת מובי, דיויד בואי ולורי אנדרסון, שהגיעה לעשות שופינג עוד כשבן הזוג לו ריד היה בחיים. עם השחקנית אנג’ליקה יוסטון, עוד אחת שיש לה כבסה, היה לה חיבור מיידי. “ישבנו יחד בארוחת ערב, עישנו ג’וינט, קשקשנו ודיברנו על אמנות”.
את מי התרגשת במיוחד לפגוש?
“חבר הביא איתו הפתעה. אני פותחת את הדלת ומולי דייויד בואי וג’ף קונס. זאת התרגשות ברמה של פרס מפעל חיים. דייוויד היה מאוד מנומס, נעים, אלגנטי. מה שהרשים אותי מאוד, גם בקונס וגם בבואי, זה שהם גברים מאוד שונים ממה שהכרתי מישראל. הם נתנו לי המון מקום. זו יכולת להתבונן בתשומת לב במי שנמצאת מולם. להקשיב. לא להשתלט”.
והיו גם רגעים פחות יפים. “שנתיים אחרי שהגעתי לניו־יורק, נפלו התאומים. עליתי לגג, גרתי אז בלואר איסט סייד וכל הגגות סביבנו היו מלאים באנשים שהוציאו קולות של חיות פצועות. היה פער בין מה שהעיניים רואות ומה שהשכל מסוגל לעכל. במשך חודש אחר כך העיר הריחה כמו פלסטיק מתכתי, ריח שרוף מבפנים, ריח של גיהנום.
“עזבתי את ישראל לארה”ב, מקום שכביכול מנותק מטרור, וגיליתי שהוא לא. רציתי לברוח ולא ידעתי לאן. אומרים על האמריקאים שהם צבועים, אבל גיליתי שזו בעצם הבנה עמוקה של איך לחיות בשלום ביחד. ברגע הקשה הזה היה מאמץ להיות נחמדים אחד לשני. זה מה שגרם לי להישאר שם עשרים שנה. לחיות בסביבה עם קודים התנהגותיים מאוד נעימים”.
ישראל ב־2023 היא סביבה קצת פחות נעימה. המהפיכה המשפטית, השיח הפוליטי וברשתות. בואי נגיד שמצאת עיתוי לחזור לחיות פה חלקית.
“אין תקופה טובה לחזור הנה. זה לא מקום לחזור אליו. זה מקום שמרגישים אליו שייכות. יש איזה כוח למקום הזה על מי שנולד וגדל פה, שקשה להתיר”.
אחרי הבלגן שהיה פה עם מוזיאון רמת גן שנסגר בעקבות ההחלטה להסיר עבודה של דוד ריב, את לא חוששת מצנזורה? עבודה שבה ציירת עם כאפיה וטלית על תקן מכחולים יכולה לא להתפרסם באקלים הנוכחי.
“מה שקרה עם העבודה של ריב ומוזיאון רמת גן היה מעוות לגמרי. אף אחד לא הכיל אף אחד. זה לא עניין של שמאל וימין, אלא של תרבות שיחה ותקשורת. לכן אני לא חוששת. אני חושבת שאנחנו צריכים פחות בחילה, יותר מחילה”.
מה עמדתך בנושא המהפכה המשפטית?
“זה כאילו כל העיסה הזאת של דתיים וחילונים, שמאל וימין, היא מוגלה שמתפרצת עכשיו. לגבי הרפורמה, אנחנו לא הולכות להפגנות, אבל מחזקות מרחוק. אני שמחה שיש אנשים שעושים את מה שהם יכולים בדרכם. אני לא יכולה להביא את עצמי למקום הזה”.

היא פרצה לסצינת האמנות המקומית כאחוזת אש. הוריה, זוג אמנים בוהמיינים, עלו מקזבלנקה לטבריה כשהייתה בת שלוש. האב היה נגן חצוצרה וצייר, האם עסקה באמנות והייתה בעלים של חנות משכית. כבסה גדלה בתערובת סמיכה של דיזי גילספי, ניסים סרוסי, פיקאסו וגויה. בגיל שש עברה חוויית כמעט מוות ששתלה בתוכה את רעיון הציור כדרך חיים. “הלכתי לקטוף רקפות, מעדתי לבור ומצאתי את עצמי תלויה באוויר. פתאום הרגשתי שיד ענקית הופכת אותי ממש לצד השני וקול אומר לי: ‘מרים, אני דואג לך, אבל את צריכה להתחייב על משהו”.
חוויה על טבעית?
“חוויה חוויה. ואני מחליטה לנדור להיות ציירת, כי אני לא מציירת כל כך טוב. בכוונה. כי בגלל שזה דורש ממני מאמץ אז אני בטח אזכור שזו התחייבות. מאותו רגע התחלתי לצייר”.
היא ציירה גם כשהוריה התגרשו (“מבחינתי הם נטשו אותי ואת אחותי”), גם כשנסעה עם אימה לגור בגרמניה וגם כשחוזרת כילדת חוץ לקיבוץ. את הקול שלה מצאה אחרי לימודי האמנות, כשהיא נוסעת עם אהובתה דאז והמורה שלה דגנית ברסט לפריז. “שוב שמעתי קול שאמר לי תחשבי עם היד ולא עם הראש”, היא משחזרת.
כבר אז הציגה שפה אמנותית מגובשת שמזוהה איתה עד היום. טכניקה שמתכתבת עם ציורי הפעולה של ג’קסון פולוק, שהפכה אצלה לנשית במופגן, בעיקר בזכות השימוש שלה בגוף. לא פעם התפלשה כולה בבד הציור, והשתמשה באיברי גוף במקום במכחול המסורתי, דוגמת ציור שהורכב כולו מנשיקות שהטביעה בו ויצרו את דמות אהובתה. במקרים אחרים השתמשה במגהץ, מגב ומטליות וכחלק מאמירה פמיניסטית.
כבסה: “בגלל שאני מתייחסת לאמנות כמשהו חווייתי שמחובר לחיים שלי ולא כדבר נפרד או מלומד, היא הייתה מאוד נגישה. לא היה צריך ללמוד תולדות אמנות בשביל להתאהב בציור שלי. או שאהבת את זה או שלא”.
אז והיום, יש מי שטוען שכבסה לא מתחדשת, שהיא פוני של טריק אחד. “זו ביקורת דכאנית, מנמיכה”, היא יורה. “בכלל, על נשים מסתכלים בשבע עיניים ביקורתיות. לגברים שעושים אותו דבר כל החיים קוראים ‘בעלי טביעת יד ייחודית'”.
כאמור, בסוף הניינטיז היא הייתה תופעה: גם אישה, גם ממוצא מזרחי, גם לסבית, גם ייצרית ומלאת סקסאפיל ופרועה. כיכבה במגזין “סטודיו” ז”ל אבל גם במקומונים תל אביביים, ועל הבר המיתולוגי של הקהילה הלסבית דאז, המינרווה. “כשהתחלתי להציג, היו איזה שלושה אמנים מזרחיים, אני, פנחס כהן גן ופיצ’חדזה, למרות שגרוזיני זה לא ממש מזרחי. כשזכיתי בפרס גוטסדינר, בגיל 29, הגיעו אליי ממוזיאון תל אביב, ונתן גוטסדינר שאל אותי איפה נולדת? אמרתי ‘בקזבלנקה’. אז האוצרת אלן גינתון, הייתה כל כך נבוכה שהיא אמרה ‘קזבלנקה, זה כל כך אקזוטי'”.
אוי.
“אמרתי לה, חצי מהאוכלוסיה בישראל מזרחית. זה לא כזה אקזוטי. והיא האדימה. וזו אולי הפעם הראשונה שנתקלתי בגזענות סמויה. החוויה שלי בחיים הרבה פעמים היא של זרות מוחלטת מכל העולמות. אשכנזים, מזרחים, נשים, גברים, ימנים, שמאלנים. תכלס הכל נראה לי מטומטם. כולל אני. אמנות היא באמת מפלט מבחינתי במובן שהיא לא דורשת ממני להזדהות. תביני, זה באמת כל החיים שלי”.
והחיים, יש לומר, מתייחסים אליה יפה לאחרונה. ב־2018, בשקט בשקט, חזרה לעבודה שוטפת גם בישראל. חיה על הקו תל־אביב־ניו־יורק וביססה אחיזה מחודשת בשדה האמנות המקומי. עוד כחודש תשוב לסטודיו שלה בברוקלין, לעבוד על פרויקט חדש “וגם כי יש המון ביקוש שם לכבסה אורגינל”. לאחרונה היא חלק מתערוכה קבוצתית שרצה במוזיאון חיפה, ובחודש הבא תציג ביריד האמנות והעיצוב הנחשב “צבע טרי”. כבסה תשיק שם סדרת עבודות חדשה ומרשימה במיוחד, בה היא משתמשת ביצירות אמנות איקוניות כמצע, עליו היא מוסיפה שכבת משמעות משלה כשהיא חושפת בדימויים מוכרים צד מפתיע.
האשרור הסופי למעמדה הנוכחי הגיע לפני שבועיים: פרס משרד התרבות על מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית. בנימוקים לזכייה נכתב כי “מאז פריצתה בשנות ה־90, כבסה פיתחה שפה אישית ייחודית המזוהה איתה והמתפתחת עם השנים מציור, דרך פרפורמנס, ועד לעבודה המשתפת את הקהל”.
הבשורה המשמחת תפסה אותה ברגע שגרתי של גלאם: שקועה עד צוואר בשיפוץ הסטודיו. “בשיא הג’יפה, הבלגן, הכי בנמוך”! היא נקרעת מצחוק. “פתאום מתקשרת מישהי ואומרת ברשמיות ‘שלום מדברת מוריה’. אני ישר חשדנית, מה היא רוצה למכור לי? ואז היא אומרת רציתי להודיע לך שזכית בפרס מפעל חיים”.
בום.
“ממש! אמרתי לה מההה? והיא אומרת לי שוב: פרס מפעל חיים. ואני אומרת לה מהההה? והיא אומרת לי שוב: פרס מפעל חיים. פשוט כל כך התרגשתי, שלא קלטתי מה היא אומרת. אני רק זוכרת שאמרתי לה שאני חייבת לספר לאהובתי. וצלצלתי לנועה ושתינו פשוט צרחנו איזה שתי דקות”.
נועה היא נועה רווה, בת הזוג של כבסה בשנתיים האחרונות. “אבל אנחנו מספרות לכולם שזה עשר שנים, כי ככה זה מרגיש”, רווה מדגישה. בשנה וחצי האחרונות היא גם מתפקדת כמנהלת הסטודיו של כבסה, בניו יורק ובתל אביב וכשותפה, אשת סוד, מאהבת וחברה לחיים. הסינרגיה ביניהן מושלמת, כולל השלמת משפטים אחת לשנייה. כבסה קוראת לה נוני. נועה קוראת לה רוקי (קיצור של רוקסטאר). “הזוגיות איתה זה משהו שלא דומה לשום זוגיות שהייתי בה. הדבר היחיד שדומה הוא שקוראים לזה התאהבות”.
מהר מאוד הן מתחילות לעבוד יחד. רק שלושה חודשים אחרי שהתגרשה מבעלה, רווה מתפטרת מעבודתה כבכירה בחברת בנייה גדולה ועוברת למנכ”ל את מפעלות בת הזוג. “קפצתי ראש לתוך היחסים האלה בכל מובן. אול אין. התמסרות מוחלטת שהיא משותפת ומתמשכת”.
הן הכירו כשכבסה חיה על סירה בנמל יפו בסוף תקופת הקורונה, מחלימה לאיטה ממערכת יחסים קודמת בניו יורק. “כשהייתי לקראת להכיר את נועה אמרתי לעצמי, אני שלמה, הכל טוב. טוב לי עם עצמי, טוב לי לבד. מה שצריך להיות יהיה”.
ומתי נועה מגיעה?
“אני רואה אותה מרחוק באיזה ערב בבר, הייתה שם איזה חתונה, ואני פשוט מהופנטת. ואני הולכת ישר לנועה. ולמזלי לידה יש כיסא ריק. ואני אומרת לה, תודה שחיכית לי. זהו”.
נועה: “וזהו. יותר מזה לא היה כלום”.
כבסה: “זה כל מה שצריך”.

צילום: רון קדמי

See Full Article

Miriam Cabessa’s art is a dialogue between people

Upon stepping foot into Miriam Cabessa’s south Tel Aviv studio, one is immediately met with an unidentifiable, bewitching smell. But it’s not only the sense of smell that is pleasantly engaged within the four white walls of Cabessa’s workspace. In fact, the room feels curated to the highest comfort and aesthetic level possible. The couch is buttery leather, the light is soft and Cabessa’s paintings are thoughtfully arranged on the walls.

This is one of Cabessa’s two studios; its sister space is in Williamsburg, Brooklyn, where Cabessa resided for many years. Since the 1990s, Cabessa has been hailed as one of the most important artists to emerge from Israel. Born in Morocco and raised on Kibbutz Sha’ar Hagolan, Cabessa has distinguished herself with both her aesthetic and her tools. She prefers an iron to a paintbrush and engages her body, be it in kisses or in broad movements to create her images.

“First of all, I am a woman,” she says. “My thought process is very female. When I started to present in the ’90s, there weren’t many female artists and certainly not Mizrahi women. I wasn’t cleaning, I was making a mess. I took domestic tools and used them to create the beyond.”

Cabessa recently returned to Tel Aviv, but not before purchasing an old church in upstate New York, which she has yet to decide what to do with. It was in Williamsburg that Cabessa began the exploration that has led to her work, which is currently on display as part of the Vital Signs exhibition at the Haifa Museum of Art, curated by Dr. Kobi Ben-Meir.

“My studio was undergoing renovations, so I had to move temporarily to a different space,” Cabessa explains. As she speaks, a pot of green tea brews on a large wicker mat on the coffee table. Cabessa sits on a leather armchair next to her work and life partner, writer Noa Raveh. The two work and live together in what they describe as “a sense of plenty.”

“The owner of the studio arranged for me to work in an apartment that was going to be destroyed. I was meant to be there for three weeks. When I got to the space, I started to renovate here and there, and I found some pictures of the woman who had lived there. She was then living in an assisted living facility. I started to paint as a gesture between myself and this woman, whom I didn’t know,” Cabessa explains.

She applied one stripe of paint to the wall, which unlocked weeks of meticulous painting and engulfed the entire living room of the apartment. “I was surprised to discover that the oil paints took nicely to the walls. I continued. At that time, I didn’t see it as art, rather as a dialogue between me and the woman.

“It had a huge impact on me. I let this thing, whatever it was, envelope me like a dream. I would look out the window and everything looked painted. I can’t explain the intensity.”

The hours upon hours of work transformed the apartment to a floor-to-ceiling painting in blacks, grays and whites. The walls, floor, ceiling, carpet and furniture were covered. Even the paintings on the wall were painted.

And although Cabessa did not intend to present the apartment to the public, visitors began to arrive, sitting inside the force field that had been created by her painting.

WHAT WAS meant to be a three-week stay in the apartment turned into several months, prior to its destruction. Since then, Cabessa has overtaken several spaces with what she refers to as “slow-motion feminine-action painting.” One was the old dining hall on Kibbutz Be’eri.

“Once I had finished, a lot of elderly kibbutz members came to see it. In that space, which looked almost burnt out, they could talk about their memories, good and bad, with confidence. They felt safe inside the space,” Cabessa says.

In Haifa, Cabessa met new challenges. “First of all, I rounded out the corners of the room. I wanted the space to be more inclusive,” she says.

During those first days, Raveh and one of her three children hung out in the gallery. “It felt like I was inside an organ, like it was Miriam’s lung,” Raveh says. “My son understood it right away. The space wasn’t inanimate anymore, it was alive.”

Cabessa adds that she completed this project faster than any of her previous works of a similar scale. “People ask me if I work hard and I tell them that I work a lot, but that it’s easy. I can make this physical effort with ease. In Haifa, I felt that I opened the space, like a bottle of wine, to let it breathe. Wine is also a living thing, right?

“I think in the space, the viewers’ senses and abilities are sharpened. It’s a work that must be seen with the body.”

That said, Cabessa recognizes that the viewer experience is not one of pure pleasure. Specifically in Haifa, where Cabessa opted for red and gold hues in addition to black and gray, the effect can be overwhelming.

“The viewer has to do some work. This isn’t chewed-up food,” she says. “It’s a delicacy and the body has to digest it.”

Vital Signs will be on display at the Haifa Museum of Art through June 25.

See Full Article

רשמים מביקור בתערוכות החדשות של מרים כבסה, “Long Way Home”, ומיכל סופיה טוביאס, “כל מה שיוצא מההר”

אוצר: איתן בוגנים, סדנאות האמנים תל אביב, מרים כבסה

אלוהים הוא אשה שבמעשה הבריאה אינה מפרידה בין חושך לאור, בין אין־חומר לחומר, אינה בוראת את האדם, מסרבת לברוא את האשה מצלעו, אלא מחילה את הנקבי, את הנשי על־פני הבריאה כולה.

לא היה אף אמן שזרח כמטאור בשמי האמנות הישראלית כמרים כבסה באמצע שנות התשעים של המאה שעברה. כשהיתה בשיא הצלחתה היא נסוגה והרחיקה אל מעבר לים, מגיחה ונעלמת ורק בשנים האחרונות חזרה לכאן, באותה דרך ארוכה הביתה שבשם התערוכה, שהחלה בקזבלנקה עברה לפאריס, לטבריה, לגרמניה, לשער הגולן, לתל אביב, לניו יורק ושוב לתל אביב.

יש לכבסה אומץ הלב לדבוק באותו ציור, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, ולא להתפתות ללחצים מבחוץ להשתנות רק לשם השינוי. פעולת הציור שלה היא חלק אינטגרלי, נראה ומוחשי של הציור הסופי ואי־אפשר להפריד ביניהם: תנועת הגוף, הזרועות, כפות הידיים, בעצמן או בעזרת חפץ דומם שהן אוחזות בו, בחומר הצבע על המצע הרבוע שאינו מאפשר לצבע לחלחל בעדו ומשמר כל זיע וניע של תנועת הגוף בצבע עם או בלי אובייקט. זוהי תנועה רציפה והמשכית, נחלמת, המשומרת לעד בעור הציור על דופן העולם הגשמי הקשיח. ציור מופשט שמחבר את הגוף הפרטי עם אשליה של קוסמוס. כבסה לשה, מרדדת, פורשת ומהדקת אשדי אור גולמי, צבעוני, על־פני חושך או אשדי חושך על־פני אור, כהתפרציות וולקניות של הנפש בחומר.

שיתוף הפעולה בין האמנית לאוצר והאמן איתן בוגנים יצר מהלך חכם שבו רוב הציורים מוצגים דווקא על הרצפה ורק מיעוטם על הקירות, מהלך שמצד אחד כמו מרחיב לצדדים את החלל עצמו ומצד שני מציג את העבודות במצב האופקי שבו נהגו והוצאו לפועל. כך נשמר אופן הראייה הייחודי של זו שבראה אותן גם מבעד לעיניו של המבקר הזר החג מסביבן, מתבונן בהן מלמעלה, משנה כל העת את נקודת המבט עם תנועתו בחלל. מעניין איך מכל זווית המבט מגלה צירוף אחר.

כל ציור שוכן בתוך תיבה נמוכה המחשקת אותו, רובן מעץ וחלקן מוזהבות. הציורים מאוגדים בשני גופים נפרדים: שני רצפים המשכיים של עבודות בגדלים משתנים, גופים מודולריים שאפשר לשנות את הרכבם בפועל ובדמיון. הנכנס לתערוכה מוצא את עצמו ברווח בין הגופים, שכל אחד מהם מתפרש ממנו והלאה לשני העברים במרחב הרצפה ומתקצר לפי חוקי פרספקטיבה משלו.

ממול בתווך תלויה מעין דמות נגטיבית של אור שכמו נבראה מאדוות הים והצדפים האפלים המקיפים אותה. כבסה מכנה אותה הרועה המנהיג של עדרי הציורים השרועים. כאמור, עבודות ספורות בלבד נתלו על הקירות, בריווח גדול המאפשר לגופי הציורים האופקיים לבלוט, כשחלקם יוצרים דיאלוג מעניין עם הגיאומטריה של חלונות הגלריה והאור המשתנה בהם.

כל ציור של כבסה מתחיל ממשטח שכוסה בגוון מסוים ואיתו וכנגדו מתבצעת פעולת הציור, גוון אחיד המפעפע מבעד לפעולה ונהפך בעל כורחו לחלק ממנה, או מגיח נגטיבי או פוזיטיבי מבעד לקרעיו (קרעים שיצרה פעולת הגוף בכמות הצבע המדודה כנגד קשיות המצע), או קטעים שלמים ומובחנים שכבסה משאירה כאבר פעיל בקומפוזיציית העבודה. יש משהו בציוריה שהוא כמבחן רורשאך, כל אחד יכול לדמות בהם דבר־מה שונה המשתקף ממעמקי נפשו.

בציור שבו מפעילה כבסה את כפות ידיה הטבולות בזהב ולבן על־פני כחול עמוק התוצאה נדמית לאלמוגים המתרבים מעצמם, מוארים באור יקרות המגיח ממעמקים. בציור אחר כבסה מפעילה את כפות ידיה על־פני קרום דקיק ולח־עדיין של חושך המרוח מערבולות־מערבולות על־פני מצע של זהב הקורן מבעד לתנועה הקליידוסקופית הסימטרית שחוללו כפות הידיים בחושך החם, כתפילה שהיא מחווה למעשה הבריאה המתחולל בתוכו. ויש עבודה שבה כבסה מפעילה ומפתלת מגהץ קר בקרום דק ולח של שחור המרוח על־פני משטח צר ומאורך של ירוק דשן, כגוף ערטילאי עקוד בתכריכים הקבור בקבר הכרוי בשמים, ובו־בזמן בציור הזה, הממיר את הנוקשה לרך נזיל, יש משהו מרחמי הפייטה. בציורים בהם כבסה מפעילה תנועות של מערכים גיאומטריים הנעים סביב עצמם או בחלל מתהווים נופים המצויים בהיבראות מתמשכת.

הביקור בתערוכה של כבסה הופך לחוויה גם מנוכחותה שלה בחלל כמעט בכל שעות הפתיחה. אין לה צורך באותו ריחוק מתנשא ואנין. היא שם כדי לבאר ולגשר, וגם כדי לחוות בגופה את חוויית המבקרים בתערוכה שלה.

See Full Article

המיצג של מרים כבסה: הציור מעולם לא נראה סקסי יותר
מרים כבסה מציגה לראשונה בישראל את מיצג הווידיאו הנודע שלה – מופע של בריאה ומחיקה, המוכיח כי רק השילוב הפרדוקסלי ביניהן יוצר צורה.
לאחר שלא הציגה כאן כשמונה שנים, מרים כבסה חוזרת בתערוכת יחיד מרשימה. לראשונה היא מציגה כאן את פרפורמנס הווידיאו שהציגה בניו יורק ב-2004. בפתיחת התערוכה בחלל האמנות “רוטשילד 12” בתל אביב היא ביצעה פעולת-ציור נוספת; הן הציור והן התיעוד מוצגים זה לצד זה – האחד מונח במלוא גודלו על צלוחיות הניצבות על הרצפה, תחתיו קרטון גדול שעליו טביעות רגליים, עדות לכיווני ההליכה, והשני מוקרן על הקיר.
בווידיאו (35 דקות) כבסה מצולמת מלמעלה כשהיא מציירת במגב וסמרטוט, מוחקת ומציירת שוב. הציור, התוצאה של הפעולה, מתחיל את דרכו אם כן כשארית. “תהליך העבודה המהיר מורכב יחידות יחידות של עצירות והשהיות המחוללות את הדימוי, תוך תנועה סיסטמטית ואינסופית”, כותבת נעם סגל בטקסט הנלווה. “תנועתה האטית על גבי הבד מייצרת דימוי ומוחקת אותו, תוך חזרה על פעולה זו מספר רב של פעמים. הציור, התוצר הסופי, הוא תוצאה של עצירות והשהיות
מופע זה של בריאה ומחיקה מוכיח כי לא זו ולא זו אינן יוצרות צורה, אלא רק השילוב הבלתי אפשרי, הפרדוקסלי ביניהן. כבסה עוברת עם מגב וסמרטוט רצפה טבול בצבע ובתנועות אלכסוניות מעגליות מלכלכת את המצע. מציירת. אחר כך תעבור עם מגב בלבד, תגרוף את העודפים, תמחק. אלא שסילוק הצבע באמצעות מגב, כסילוק טינופת, אינו מנקה אלא רק יוצר סימנים חדשים, אחרים. הסימנים האלה גם הם ציור, תחילת צורה מופשטת, אקראית, (כמעט) כלומית.
מאחר שהפרפורמנס מצולם מלמעלה, דמותה מוכפלת לפעמים ואף גדלה פי שלושה בגלל הצל, או שנוצר כתם אפל, לפי התאורה, באופן שמגביר את האפקטים של התנועה (חבל שהווידיאו מוקרן דווקא באזור המואר של החלל, כך שאיכותו ועוצמתו נפגעות).
מאחר שהפריים מקובע בתקריב על מלבן המזוניט הגדול, יש רגעי סטילס שבהם כבסה אינה נראית, יד או חלק-גוף מגיחים פתאום מאזור לא צפוי וחוזרים לפעולה, כך שהגוף מפעיל כל פעם מחדש את הקליידוסקופ הפרימיטיבי, הלואו-טקי.
בודי מסז’
הווידיאו גם ממחיש את ההאחדה בין המשמעת הפורמלית, שכבסה לא נטשה מעולם, לבין עבודת הגוף. ההאחדה הזאת יוצרת את זהות הזמן המוחלטת בין הווידיאו לבין הציור. בעצם, מתועדת חשיפה מלאה של יצירת ציור, ללא עודף נסתר. הצופה ניצב מול זמן האמת של היצירה, כולל ההחלטה איך ואיפה להתחיל, איך ואיפה להמשיך, איך ואיפה לסיים. השרירותיות של כל אלה חשופה בפניו.
בנוסף לכך, מעולם תהליך הציור לא נראה סקסי יותר, במיוחד לאור העובדה שכמות התיעודים המשמימים, הסימבוליים או מלאי הפאתוס המבוים של “האמן בסטודיו” היא אינסופית. כבסה מלטפת, מעסה, מטפלת במגוון כלים וצורות, קצבים ועוצמות במשטח החלק.
היא מחזיקה כלי בשתי ידיה כקדרית, מזיזה אותו לאט על המשטח כמו בסיאנס, מצנרת את צורת העיגול שהוא משאיר, הופכת אותה לשובל. מלבד שימוש בכלים, היא מזיזה צבע בידיים, ולאט לאט עם כל הגוף. זה מתקבל כמסז’ רקמות עמוק, כהתפלשות חושנית, שתלטנית ומתמסרת בחומר. החצנת התהליך מחממת את תוצריו הקרים. הכל עשוי ממגע. ומובן שזה סקסי גם בשל ממד המציצנות לאמן בפעולה פרטית, אינטימית.
הפרפורמנס/ וידיאו/ ציור מסתיים בזחילה, מעין שחייה חלומית מוזרה בסלואו-מושן על המזוניט עם כל הגוף. בודי מסז’. כבסה חולפת מצד לצד לאורך הציור, משאירה אחריה שובל מחיקה לבנה, כמו עשן סילון, כמו ריר חלזוני.
הווידיאו והציור נגמרים כשגם כפות הרגליים יוצאות מהפריים/קומפוזיציה. גם בשל הגוון הכחלחל, זה מזכיר את ציורי איב קליין. הגוף של כבסה נגרר, לא כמכחול עירום כפי שגרר קליין את דוגמניותיו, אלא במין עקלתון נחשי, המוצא את כוח התזוזה איכשהו מבפנים, מניע עצמו הלאה אף על פי שהמצע החלק אינו מאפשר שום אחיזה. כך שמלבד הפעולה האנטי-ג’קסון-פולוקית המובהקת (שכן כבסה ממירה את ההשפרצה הגברית הבוטחת בפעולת הספונג’ה), זו גם עבודת גוף פוסט-איב-קליין. המודליסטית האנונימית היא האמנית. הניגודים התאחדו.
עברו לתצוגת גלריה
הזחילה הזאת גם מזכירה את “Through the Night Softly” של כריס ברדן מ-1973, עבודה שבה זחל ברדן על גחונו על גבי שברי ורסיסי זכוכית, בידיים קשורות מאחורי הגב, לאורך 50 מטר לעיני העוברים ושבים. כך ששתי גחמות אמנותיות היסטוריות, האחת אסתטיציסטית והאחרת מנטליסטית, מתלכדות בפעולה שלה. לאור תולדות האמנות המלאות ייצוגי התבוננות בנשים שאינן מודעות למבט המתבונן בהן, אלא נתונות לו, כשהן עסוקות בפעולות הבית או ההתרחצות, יש ממד מתמקח בפעולה.
תעוזתה של עקביות
בחלל נפרד תלויים כ-30 ציורים קטנים על נייר, מוצרי קסם מוגמרים, באוטומציה הסמי-סוריאליסטית המוכרת. חלקם בשחור-לבן כמו בפרוטאז’ים של תחילת דרכה של כבסה, שבהם הדימוי המזוהה מבקיע בקצה הוויש, כמלה שהצליחה להגיע לכלל הגייה בקצה גמגום ארוך. שתי כפות ידיים נובעות מכאוס חסר צורה, או פני השטח הלוחיים, המזעזעים מסוגם, של מגהץ. חלקם צבעוניים מאוד, נופיים, כמעט הרים מכוסי ענן או פטריות גרעיניות. זה ציור תקף של מסתורין גדולים דווקא מתוך חשיפתו הגרומה, המוחלטת.
זו אינה תערוכה מפתיעה של תפניות גדולות. להיפך. עם חלוף השנים מצטברת לגבי כבסה גם ההבנה על אודות תעוזתה של עקביות. זה הממד קשה העורף והבלתי אופנתי שבהתקדמות עקב בצד אגודל, הנדמית לעתים כדריכה במקום.
כבסה היא אלופת יצירת המתח העז דווקא דרך שינויי ניואנסים קטנטנים. זה סוג של נאמנות עצמית גבוהה ומחויבות להמשך ולהתפתחות המהלכים האמנותיים הקודמים, המשך חקר באמצעיו שלו. זה בהחלט עשוי גם להיתפש כשמרנות. אלא שבעידן תזזיתי זו גם איכות של עקשנות גדולה, קופפרמנית באופיה, שגם אם היא סלונית, הריהי סלוניות שלא דופקת חשבון.
מרים כבסה. “רוטשילד 12”, שעות פתיחה: ימים שלישי עד חמישי 11:00-19:00, שישי ושבת 10:00-14:00. עד 14 בינואר

See Full Article

מיצג חדש של מרים כבסה משך את תשומת לבם של שוחרי אמנות בניו יורק והרשים את עורכי “ניו יורק מגזין”. בראיון מביתה בברוקלין מספרת האמנית, שעזבה את ישראל לפני 11 שנה, מה גרם לה לזנוח את הסטודיו
בפתיחת התערוכה שלה בגלריה הנדרשוט במנהטן באוקטובר, מרים כבסה לא לבשה את מיטב מחלצותיה ולא השיקה כוס שמפניה ופיטפטה עם האורחים. במכנסי ג’ינס וגופייה לבנה מלוכלכלים, במשך שעתיים וחצי ללא הפסקה, היא כרעה אל משטח המזוניט שהיה מונח על רצפת הגלריה, שבעה וחצי מטר אורכו, וציירה. מי שמכיר מעט את יצירתה יכול לנחש שהיא לא אחזה בידה מכחול, אלא במגוון כלים, בהם מגהץ, פח אשפה, מגב וכפות ידיה החשופות שיצרו, מחקו, ויצרו שוב, חמישה מחזורים של הציור שנקרא לבסוף “A Dream Play”. למשך כל התערוכה נותר חלל המרתף העמוק כפי שעזבה אותו הישראלית לשעבר: הכלים שעונים על הקיר, הנייר הפרוש מתחת לציור שעל הרצפה מוכתם. לצד הציור מוקרן וידיאו המתעד את עשייתו, בו ניכר הריכוז והזמן שהקדישו הצופים למיצג, חלקם עמדו וצפו לאורך כל השעתיים וחצי, מה שהפתיע את האמנית, שציפתה, לדבריה, מהקהל הניו-יורקי, להיות יותר עסוק בהתחככות בבאים. גם את תשומת לב מערכת “ניו יורק מגזין” שבו הציור ואופן הצגתו, והם העניקו לו דירוג גבוה מאוד בטבלת המדרוג של אחד מגיליונות נובמבר.
בראיון שהתקיים בביתה בברוקלין, שהוא גם הסטודיו שלה, מספרת כבסה בת ה-44, על כניסתה לתחום המיצג וההתרגשות הגדולה שנלווית אליה. הפעם הקודמת, שהיתה גם הראשונה, היתה ביריד “פולס” בניו יורק בשנה שעברה. אז היא בחרה להשתמש בכאפיה וטלית ככלי הציור שלה ועל כך אמרה בראיון וידיאו שהתפרסם באתר של “ארטיס”: “אני אוהבת שציור מרשה לך לעשות דברים שבחיים הם בלתי אפשריים. זה מרגש להסתכל על ציור כעוד שכבה של חיים”.
“כל העניין של לצייר מול קהל מאוד מעניין בשבילי”, היא אומרת ל”הארץ”. “בסך הכל אני עושה את אותו הדבר. זה לא דורש ממני להיות יותר ייצוגית. להיפך, כושר הריכוז שלי מתחזק, יש איזו אנרגיה די עוצמתית סביבי, ובאופן הכי טבעי זה מכניס אותי הרבה יותר חזק לציור. זאת היתה הרגשה מאוד חזקה ונעימה”.
מה גרם לך לצאת אל הקהל?
“לפני כמה שנים עשיתי סרטונים שמתעדים את הציור שלי והם הוצגו במוזיאון תל אביב. לא היה קהל, אבל צוות הצילום גרם לי להתרגשות מאוד גדולה, כי זו היתה פעם ראשונה בחיים שלא ציירתי לגמרי לבד בסטודיו. היה משהו מרגש באופן שבו חלקתי את הקסם של הציור שלי”.
קבלה של חוסר שליטה
קסם היא מלה נכונה לתאר את התחושה המתעוררת מול ציוריה של כבסה. ב-1997, העידה על כך שרה בריטברג סמל, בקטלוג הביאנלה בוונציה בה הציגה את יצירותיה של כבסה. “מרים כבסה היא ממין האמנים שהפגישה הראשונה עם עבודתם גורמת לרגע של איבוד אוריינטציה”, כתבה אז בריטברג סמל: “מה היא מראה לי גלוי וקרוב כל כך עד שאני מסתחררת, ומוזר ומוכר כל כך שאין בשבילו משפטים מוכנים? ומיד, באותה נשימה: איך הציור הזה קורה? מה הטכניקה שגרמה לו להיראות כך? מה הטריק? איזה קצב מוטרף מפעיל את העשייה המשונה הזאת? אני זוכרת את ההליכה מהסטודיו שלה הביתה, אחרי שהראתה לי את הפשטות שבה כל זה קורה – איך הידיים זזות בקצב על משטח המזוניט הדק והרטוב ומשאירות את הטבעותיהן, איך, כשהיד אוחזת כוס, נוצרים באותו קצב הצינורות המתכתיים; איך מסרקת ברזל קטנה, בתנועה סיבובית, יוצרת את מסך קפיצי הברזל. הקסם הותר, ועדיין התחושה היא שרק הגוף שלה יודע להפיק את התנועה הזאת, את הקצב הזה, את הכוריאוגרפיה שיוצרת את המקום הביזארי, רב הקסם, שהוא הציור שלה”.
במקביל לפנייה החוצה לעבודה מול קהל, כבסה עוברת תהליך של התכנסות פנימה וצמצום התנועה בעבודתה: “בשנים האחרונות ניסיתי לא פעם ליצור ציור פעולה, בהתכוונות לא לזוז. אני משתמשת בנשימה שלי כדי ליצור איזה מקצב, הנשימה יוצרת את המקצבים של המריחות שלי”, היא אומרת. “בעצם, מעבודה עם תנועות מאוד גדולות של הגוף, עברתי לצמצום, עד כמעט רצון לא לזוז ורק לתת לנשימה להכתיב את התנועה. בפרפורמנס, לעומת זאת, יש חזרה לתנועה הרבה יותר חופשית, שהיא בעצם קבלה של חוסר שליטה”.
כשאני מזכירה את המלה מחיקה, הקיימת כממד חשוב בציורי הנשימה, התלהבותה של כבסה גואה והיא קמה להדגים איך בסוף ציור הנשימה – שבו מעבירה האמנית את ידיה מהבד אל מקומן הטבעי בצדי הגוף בעזרת נשימות עמוקות – היא מוחקת בעזרת מגב, בנשימה אחת, את כל מה שיצר הבד.
את נקודת הציון שהולידה את צורת העבודה שלה היא זוכרת היטב. לפני כ-17 שנים, היא מספרת, “אחרי שסיימתי את המדרשה, נסעתי לפאריס עם דגנית ברסט. היה לה ברור מה היא הולכת לעשות. לי לגמרי לא היה ברור מה הולך לקרות אתי. סיימתי את הלימודים וידעתי שאני לא רוצה לחזור למה שעשיתי בבית הספר. היתה בי הפאניקה הזאת של לצאת לעולם ולהתחיל משהו חדש. כמו תמיד נתתי לייאוש לקחת אותי כמה שיותר נמוך עד שאמרתי לעצמי ‘טוב, יש לי שתי אפשרויות – או לשכב במיטה ולבכות שאני לא יודעת מה לעשות, או להזיז את היד ולהגיד שאני לא יודעת מה לעשות’. התופעה הזאת קרתה כשהייתי מוכנה באמת להצהיר שאין לי מה לצייר יותר, גמרתי את הסיפור שלי, וזה אחרי שבמדרשה היה לי כל שבוע משהו חדש להגיד. עבדתי עם גוש של גרפיט וטרפנטין והאצבע שלי נגעה במשטח וזה השאיר מין צינור כזה. ואז נגעתי! ואוו! כל הייאוש והדיכאון נעלמו בשנייה”, היא אומרת בהתלהבות. “עד היום מדהים אותי שכשאובייקטים תלת ממדיים מונחים על משטח דו ממדי, הם מייצרים תלת ממד. זה כמעט כמו חידה מתמטית כזאת. אני לא מבינה כלום במתמטיקה, אבל זה כל כך קסום בעיני”.
השילוש הקדוש
הדרך שעברה כבסה עד לרגע ההארה שלה כרוכה בעבודה קשה. היא נולדה ב-1966 בקזבלנקה שבמרוקו וכשהיתה בת שלוש עלתה עם הוריה לישראל והשתכנה בטבריה. הוריה התפרנסו מחנות משכית שהיתה בבעלותם. אביה, היא מספרת, היה נגן חצוצרה במרוקו, אך כשהגיע לטבריה, מכיוון שלא מצא מקום לבטא לכישרונו, החל בזמנו הפנוי להעתיק ציורים של פיקאסו. “גדלתי עם אבא שחשבתי שהוא פיקאסו”, היא אומרת.
על המקרה שהוביל להחלטתה להיות ציירת, כבר בגיל שש, היא לא רוצה לדבר, ומספרת רק ש”היה מקרה בו כמעט נהרגתי וניצלתי באופן מסתורי מאוד, ואיכשהו חוויתי חוויה שבה נדרתי להיות ציירת. נדרתי את הנדר הזה ולקחתי את זה מאוד ברצינות והתחלתי לצייר כל יום. עד גיל 24 לא הפסדתי יום אחד של ציור”. להוריה, שמימנו לה ולאחותה מורה פרטי לציור, היא לא סיפרה על הנדר.
כעבור כמה שנים נפרדו הוריה ומרים עברה לגור עם אמה בגרמניה. לאחר שנה, בהיותה בת 13, שבה לבדה לישראל וגרה בקיבוץ שער הגולן. את התקופה הזאת היא זוכרת כתקופה יפה ועשירה בפעילות, בה, מלבד הציור, היא התאמנה בקראטה כל יום, אימנה סוסים וגלשה.
בגיל 16 הצליחה להרשם למכללת תל חי ושם למדה ציור. אחרי לימודים אצל תמרה ריקמן ובקלישר בתל אביב החלה ללמוד במדרשה, שם המורים שהשפיעו עליה ביותר היו דגנית ברסט, מיכל נאמן ורפי לביא. את המדרשה סיימה ב-1992 ומיד נהפכה לכוכבת בעולם האמנות הישראלית: שנתיים בלבד לאחר סיום לימודיה כבר הציגה תערוכת יחיד בגלריה דביר בתל אביב. כעבור זמן קצר הציגה בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה, עם סיגלית לנדאו ואורי צייג.
ככוכבת, הספיקה גם לעורר כמה שערוריות קטנות ולמשוך אש, כשהופיעה שיכורה בתוכניתה של דנה מודן “יחסים מסוכנים”, וכאשר ב-1997 טענה האמנית נאיר קרמר, המתגוררת בברזיל, כי כבסה “גנבה” את הטכניקה שהיא המציאה שנים קודם לכן.
בשנת 2000 החליטה לעבור לניו יורק, כשהיא מוותרת על הבסיס החזק שהיה לה בארץ וכלל גם משרות הוראה במדרשה ובשנקר. מאז הציגה בניו יורק תערוכות יחיד בגלריות שונות והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות. ב-2003 הציגה גם תערוכת יחיד בגלריה אלון שגב בתל אביב.
“עברתי לפה עם האמריקן דרים, כמו שכל מי שעובר לפה עובר”, היא עונה לשאלה מה הניע אותה לעזוב בשיא ההצלחה. “באותה מידה שעזבתי יכולתי גם להישאר בארץ, אבל היה משהו בתוכי שהיה חסר שקט. אני פה כבר 11 שנה וזה כבר הבית שלי, ובינתיים התפכחתי מהחלום האמריקאי, אבל תמיד יש חלומות חדשים”.
מה החלום החדש שלך?
“אני עובדת עכשיו על שני כיוונים שקשורים למיצג. אחד מהם יהיה מופע גדול עם רקדניות בטן, שבתוכו ייעשה ציור על ידי ועל ידי הרקדניות. אני מאוד מקווה לעשות את זה בארץ. ויש לי עוד חלום – אני רוצה להתחיל לחלק את הזמן שלי בין ישראל, בה לא הייתי כבר שבע שנים, מרוקו וניו יורק. ישראל, מרוקו וניו יורק – זה השילוש הקדוש שלי”.
לא מזמן, בפתיחת תערוכת תרומה שבה משתתפת כבסה למען “קרן לאמנויות עכשוויות”, היא פגשה את נשיא הקרן, האמן האמריקאי הנודע ג’ספר ג’ונס. “במדרשה גדלתי על ג’ספר ג’ונס, ממש גדלתי עליו”, היא מספרת. “כשפגשתי אותו זה ישר כיווץ אותי, ישר נהייתי ילדה קטנה. אמרתי לו שאני מאוד מאוד אוהבת את העבודות שלו ושלמדתי המון ממנו. אני חושבת שהיה לנו רגע, הסתכלנו זה לזה בעיניים במשך חצי דקה והיה בזה משהו מאוד מאוד חזק. זה הטעין את אחת הבטריות שהיתה צריכה הטענה אצלי”. *

See Full Article

כבסה מציירת עם כל גופה כדי לטעון את עבודותיה ברגש. בראיון ל”כלכליסט”, לקראת תערוכה באשדות יעקב, היא אומרת: “זה השיא שלי. כל התובנות והניסיון שלי שם”
ההתאהבות הטוטאלית, ההבנה של להיות אחד, כשהאחר הוא אתה, היא דבר שלא פשוט להגיע אליו. זו הבנה שיכולה להיעלם בשנייה. אבל כשיש הבנה, מגיע השקט של ידיעת העצמי. זה הישג רוחני ותודעתי גבוה. סוג של קסם והתכוונות”, כך מספרת האמנית המצליחה מרים כבסה (52) בראיון ל”כלכליסט” על הציור החדש שעומד בלב התערוכה “ציור לילה” שאוצרת סמדר קרן ותיפתח בשבת הקרובה במוזיאון בית רמי ואורי נחושתן שבאשדות יעקב.

בתערוכה יש ציור אחד גדול ממדים, ועבודת וידאו שמתעדת את הלילה שבו הציור נוצר. “בחרתי לצייר את הציור בלילה כי הוא מעין פעולת חלום. נותרים ממנו רק שרידים של תחושה ושל זיכרון”, מספרת כבסה, שהמציאה טכניקה ציורית מעצמה העושה שימוש בגוף, והגיעה להכרה בינלאומית ב־1997 כשייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה.

ב־18 שנה האחרונות כבסה גרה בניו יורק ולפני שנה פתחה סטודיו נוסף בתל אביב. עבודותיה מצויות באוספי מוזיאון ישראל ותל אביב ובאוספים פרטיים. זו התערוכה המוזיאלית הראשונה שלה מאז חזרתה לפעילות בישראל.

כבסה מציירת ציורים שמדמים פעולה של מכונת סריקה: במחוות על הבד העצום היא מתפלשת שוחה וצוללת על הבד עם גופה הטבול בצבע, כמו שוחה בתוך הציור, כמו כן היא עושה שימוש בעזרים אחרים: מגבים, סמרטוטים, מגהצים ושאר כלים הטבולים בצבע, ולקוחים מעולם הניקיון.

”אני רואה את הציור כהתגלות האמת שלי בצורה הישירה ביותר. כלי לדיאלוג שלי עם התודעה והחיים. זו העבודה, זה המקום, שם זה קורה. כל השאלות המילוליות על הציור: ‘למה התכוונת’, ‘מה ציירת’ – זה לא קשור בעיני לשיח של הציור”. אומרת כבסה.

היחסים הרגשיים שלה עם הציור החלו כסטודנטית במדרשה לאמנות, “שאלתי את עצמי איך אני יכולה לצייר התאהבות, איך אני יכולה לצייר רגש כל כך חזק, עם כזאת עוצמה. מצאתי את עצמי מנשקת את הנייר. פעולה שנבעה מהתאהבות. האינטואיציה הציורית הנחתה אותי. במקום מכחול השתמשתי בשפתיים שנהפכו להיות הכלי שציירתי באמצעותו, כלי שטעון ברגש, כדי לצייר דימוי. נישקתי את הנייר עד שהתגלתה דמות שנישקה אותי בחזרה. זו היתה סדרה של עבודות.היה בזה משהו מפתיע, מרגש ולא צפוי. קשה להסביר זאת, הציור שלי בא לדבר לשכל אחר בעל קליטה אינטואיטיבית”.
על טכניקת הציור שהמציאה ו”כתובה על שמה”, של ציור פיזי מאוד חושני וחומרי שאינו נעשה בהכרח במכחול על הקנבס, מספרת כבסה שהיא נוצרה במקרה, ברגע אחד של יאוש: “הבנתי שאני לא יכולה לחשוב על ציור עם הראש, אלא עם היד. אמרתי לעצמי: אתחיל להזיז את היד על הנייר, ואז הוספתי צבע. החזקתי חתיכת גרפיט והמסתי אותה בטרפנטין, האצבע שלי השאירה עקבה שנראתה כמו צינור דק. זיהיתי קסם שקרה, שהתנועה שלי השאירה שם משהו שהוא הרבה מעבר לתנועה הפיזית. שתיתי כוס מים. הנחתי אותה על הנייר וגררתי. הכוס יצרה דימוי של צינור נוסף, רחב יותר. פתאום מצאתי את עצמי בממד אחר. שפתח בפני חלון שלא הייתי בו לפני כן. צללתי פנימה”.
לביים ציור
לעבודה הנוכחית הזמינה כבסה לצלול אתה את במאי התיאטרון נועם בן אז”ר, אחרי שצפתה בהצגה בבימויו “כפית אוקיאנוס” שבה “לא הפסקתי לבכות מהתרגשות”, ומתוך רצון להחזיר את רגש האהבה לעבודתה. השניים בחרו אנסמבל שחקנים ויחד, במשך עשרה חודשים צללו והתפלשו על הבד: ”בחזרות המשימה של השחקנים היתה להוריד את המסכות שלהם ולא לשחק. המשימה שלי היתה לא לצייר, אלא לפעול. כך נדרשה מכולנו משמעת מאוד גדולה כשבן אז”ר מתווה את הדרך”.
לדבריה העבודה הנוכחית “היא שיא שלי, יש שם כל התובנות וכל נסיון החיים שלי”, מעידה כבסה, שלמעשה חוזרת לנוף נעוריה, כילדת חוץ בקיבוץ שער הגולן הסמוך למוזיאון.

ילדת חוץ בעולם

מרים כבסה נולדה בקזבלנקה שבמרוקו. ב־1969 עלתה משפחתה לארץ והתיישבה בטבריה. “אמא שלי, שהגיעה לישראל ראשונה, קנתה חנות ‘משכית’ ודירה. אבא שלי היה נגן ג’ז. לתקופה קצרה הם היו חלק מהבוהמה הטבריאנית”, בגיל 11 הוריה התגרשו וכבסה נסעה עם אמה לגרמניה שם סחרה ביהלומים, ובגיל 13 החליטה לחזור לישראל כילדת חוץ בקיבוץ. “מרוקאים זה הרבה מאוד דברים”, אומרת כבסה.”בסופו של דבר גדלתי בקיבוץ של אשכנזים יקים, כך שהזהות שלי היא לא בדיוק זהות מרוקאית או מזרחית. יש מרוקאים אינטלקטואלים, יש עוזרות בית. גזענות זה בדיוק לייצר דימוי ולצמצם אותו. אני לא גדלתי בצמצום. גדלתי בשפע. אין לי את התרבות המרוקאית כי מגיל מאוד צעיר גרתי לבד. מושג ילדת החוץ, לעומת זאת, מאוד מתאים לאופן שבו אני זזה בעולם. למשל העובדה שאני חיה בניו יורק ובישראל במקביל”.

כבסה מצהירה ש”כל היחידים הם אני” ומפרטת: “כילדת חוץ בקיבוץ, בשל”ת יחיד, כחיילת בודדת ולאחר מכן בתערוכות יחיד. אני מאוד אהבתי את הקיבוץ, את הצמצום הגדול. זה נראה לי כמו גן עדן, אך ברגע שנכנסת בשער פגשת אנשים והאנשים הפכו את זה לגיהנום
על היחס של אחרים ליצירה שלה היא אומרת: “אני רוצה שהאדם שעומד מול הציורים יזכור שהוא חי. הציורים באים לסמן משהו, להעיר, להזכיר ולהזיז אותך. אם לא מבינים את הערך התרבותי של יצירת אמנות, ציור נותר רק בד וצבע. המשמעות היא היכולת לאבחן מה נמצא שם בבד עם הצבע ואיך זה משפיע על החיים שלך. אתה צריך אמנות כשאתה רואה את עצמך כחלק מתרבות כדבר רחב יותר, כדבר שמקרין עליך”.

See Full Article

מרים כבסה, אמנית מיצגי הגוף, המציאה שפה חדשה בציור, כשהיא משתמשת בכל חלקי גופה כתחליף למכחול. מי שפרצה כמטאור והסעירה את עולם האמנות תוך גריפת מבול פרסים, חוזרת לארץ מניו יורק לאחר שמונה שנות היעדרות, מפויסת, מאוהבת, אחרי תהליך מורכב של השלמה עם ההתבגרות: “את הגיל שלי אפשר לראות בעבודות שלי. כל הרגש שחדר אליהן הוא תוצאה שלו”
מפגש פסגה של ענקים יכול לעורר התנגשויות אגו מדממות. במקרה של המשורר נתן זך והציירת מרים כבסה הם השאירו אחד לשני הרבה מרחב פעולה, כך שהאגו יכול להתמתח ולהתכווץ. התוצאה היא ספר אמן משותף שמחבר שתי דיסציפלינות: שיר מצד אחד, ציור מנגד. כל אחד הוא יקום עצמאי, אבל ביחד הם יוצרים הרמוניה מדויקת. הספר היפה והעצוב הזה מונח על שולחן מרובב בסדנת ההדפס של יעקב הראל במבואות יפו. על הקיר הדפסים טריים בשחור-לבן מהשבוע האחרון. כבסה מתהלכת כאן כבביתה.
הכרת את זך לפני העבודה המשותפת?

“ממש לא. כלומר, כמו שכל תיכוניסט מכיר את השירים. הוא פנה ליעקב וביקש לעבוד איתי. בפגישה הראשונה הביא לי כרכים של כל השירים שלו. בלעתי אותם. הייתי בהתרגשות עצומה, אבל למחרת כבר לא זכרתי כלום. חזרתי אליהם ומיינתי 60 שירים, כשבסופו של דבר צמצמתי ל-20”.

מה גרם לך לבחור בשיר זה או אחר?

“לחלק יש לי הסברים. למשל על אלישבע (אלישבע איננה// ואיני יודע היכן היא// ואיני יודע אם הייתה פה אי פעם… ). לאחותי קוראים אלישבע, ובשנים האחרונות היא לא בסדר, משהו בה התערער מבחינה נפשית, וזה נגע לי ללב. לא יכולתי בלי ‘איך זה שכוכב מעז’ ו’כשאלוהים אמר בפעם הראשונה’. כל השאר הם בחירות לאו דווקא פופולריות”.
זך הוא משורר שמרד באתוס האלתרמני, ופרץ דרך בהרבה מובנים. את כזאת?

“אולי, גם. אני יכולה לומר שהמפגש בינינו היה אמיתי. יש בכתיבה שלו משהו מובנה וישיר שדיבר אליי. משהו מצמרר”.
את מרים כבסה לא תראו אף פעם עם מכחול.היא אמנית טוטאלית, שיוצרת בעזרת מריחות ענקיות של צבע, כשהיא משתמשת בכל חלקי גופה. היא עובדת בטכניקה של העברה, כאילו לא זקוקה לסוג של תיווך. יש בעבודות חזרה על דימויים במקצב קבוע. היא מניעה את הצבע במיומנות עצומה, עם כוונה, אבל אף פעם לא עד הסוף. תמיד אורב לה אלמנט של הפתעה.

מה שעולה זה דמויות של נשים שוכבות, לרגע הן נראות כמו נשים בסרקופג, מעין מומיות מיתיות, שמריחת הצבע הלא מתוכננת מעניקה להן עומק. כך נולדו גם הצינורות המפורסמים שלה, הנשיקות, מיצגי הגוף.

מבדידות עושים אמנות

היא בת 46, ילידת קזבלנקה, מרוקו. המשפחה עלתה לארץ אחרי חניה של שנה בפריז, והתיישבה בטבריה. אחרי שהוריה התגרשו, היא עברה לקיבוץ שער הגולן שם עברו עליה נעוריה. לימים עקרו אמה ואחותה לקנדה, ואביה נישא בשנית לאישה פינית, ממנה יש לה שתי אחיות (“נינה ונטלי, אחיות שהכרתי בשנים האחרונות והרווחתי אותן בגדול”). הכישרון והנהייה אחר ציור היו שם מאז שהיא זוכרת את עצמה, והוריה דאגו לטפח אותו. היא ואחותה אלישבע נהנו משיעורים פרטיים בציור מגיל צעיר, כשאלישבע סומנה כהבטחה הגדולה. כבסה המשיכה ללימודים במדרשה ברמת השרון, באותן שנים שההשראה הילכה במסדרונות המוסד הנחשק, כשרפי לביא היה האלוהים, וגרשוני וקופרמן היו המודל.

בגיל 25 כבר השתתפת בביאנלה בונציה. במבט רטרוספקטיבי, אפשר לומר ששמרת על סגנון, לא פרצת את הגבולות של עצמך.

“יש בטענה הזאת משהו מקומם. אני בספק אם היית שואלת את זה אמן גבר. כאילו יש ציפייה מנשים להשתנות עם הזמן, לנסות ככה וככה. אני דתייה במובן זה שאני נאמנה לשפה שלי. אתה קודם לומד שפה, ורק כשאתה שולט בה אתה כותב שירה. אז אני התחלתי בשפה עצמאית ועכשיו זו השירה שלי. הבשלות היא בתוך הניסיון, ואני רק הולכת ומשכללת את זה”.

הטכניקה תמיד זהה. מה משתנה?

“אני מתחילה לעבוד, רואה דבר אחד, ובסוף מציצה אישה, דמות, שאני לא יודעת איפה היא הסתתרה קודם. זה מתח בין שליטה לאי שליטה, והרגש נמצא בכל פינה. כשהייתי מאוהבת נישקתי את הנייר, כשהיה לי קר עבדתי עם גופי חימום. הכול מאוד אמיתי אצלי. אין אינטרפרטציות. מה שאת רואה זה את החיבור שלי למציאות”.

עם מטען של חביבת הברנז’ה האמנותית, וזה כולל פרס גוטסדינר ורומן מטלטל עם האמנית דגנית ברסט (“היא הייתה מורה שלי במדרשה, והתאהבתי בה בטירוף. היא מבוגרת ממני ב-17 שנה והיינו יחד חמש שנים”), היא הגיעה לניו יורק.
בשיא ההצלחה שלך עזבת הכול. ברחת?

“נבהלתי. הייתי אחרי הביאנלה, ופתאום ראיתי לנגד עיניי איך אני הופכת למורה במדרשה, וככה תיראה שארית חיי. לא ברחתי. זו הייתה קפיצה לים בחושך. בלי לדעת מה עומק המים ומה מצב הים.

“בשנתיים הראשונות בניו יורק ציירתי 10 ציורים ביום, ציירתי וזרקתי. הרגשתי שאני מתאמנת. עבדתי על הג*סטה של התנועה”.

שמונה שנים לא ביקרת בארץ. יש לך כעס על המקום?

“ממש לא. אני מטופלת לגמרי. יכולתי לבנות בניין מכל הטיפולים שעברתי”.

ציור לא אמור להיות התרפיה האולטימטיבית?

“נכון שזה בית הסמרטוט הטוב ביותר, ואת לומדת על עצמך בטירוף במהלך העבודה. אבל אין ברירה, חייבים לשבת בספרייה, לעבד את כל מה שאתה לומד. מגיע לעבודה שלי שאהיה ראויה לה”.

היום כבסה מחזיקה סטודיו בניו יורק, והתברגה היטב בסצנת האמנות המקומית. “אני לא בסצנה של האמנות הישראלית, לא קשורה לגלריות שמציגות אמנים ישראלים. לקח לי זמן, אבל אני בהחלט יושבת במשבצת של אמנית אמריקאית”.

כשכותבים עלייך, לא כותבים האמנית הישראלית?

“ברזומה שלי מופיע בשורה הראשונה ילידת מרוקו, אז למה שלא יתייחסו אליי כאל מרוקאית? ניו יורק זו עיר של מהגרים, וזה נחמד כי ישר מאמצים אותך. אמנים הם מחוץ למעמד ומחוץ למקום, וזה הבונוס. אני מרגישה טוב עם כל אחד, עשירי צ*לסי, והאמנים המתחילים בברוקלין, שם אני גרה”.
ומה על הבדידות?

“ממנה עושים אמנות. היא חומר הגלם שלי”.

ארוחת ערב עם ג’ף קונץ

היא מרגישה אהובה בזכות בת הזוג שלה בשנתיים האחרונות, בחורה קוריאנית, אם לילדה בת שמונה. “הן חלק גדול ומשמעותי בחיים שלי”, היא מספרת וומדפדפת באייפון, עד שמגיעה לתמונה של ילדה מרהיבה, מלוכסנת מבט ועם תלתלי אפרו (“אבא שחור, אמא קוריאנית”). תעשו עוד ילדים משותפים? אני שואלת. כבסה שלמה עם כך שזה כבר לא יקרה. “אני בת 46, ואני שותפה מלאה לגידול הילדה. די לי”.

בתוך בליל הזהויות מאותגרות הג*נדר, הגיל, והמקום, כבסה היא אי של יציבות. “מה רע לי? אני בת מזל, אוהבת ואהובה”.

הן קמות בבוקר, אוכלות אורז או מרק חם, עם זרזיף של שמן שומשום. בת זוגה היא שפית, שמבשלת בבתים פרטיים. “אנחנו אוכלות מעולה בבית”. השבוע היא חוזרת לסטודיו, למשפחה, לשגרה שהיא אוהבת. “אני הולכת כל יום לסטודיו. בגלל עומס העבודה יש לי מנהלת, ולצערי אני עסוקה מדי בביורוקרטיה, וזה גוזל אנרגיה”.

היא חברה של ניר הוד, פגשה את ג*ספר ג*ונס (“פניתי אליו, מיסטר ג’ונס… והתחלנו לדבר). כך היה גם עם ג*ף קונץ, “איש מקסים, עם נוכחות מוארת. נפגשנו בארוחת ערב ולא יכולתי לישון באותו לילה. הייתי מאוהבת”. והיא אפילו ביקרה בבית של לואיז בורז*ואה. “היא גרה בטאון-האוס בצ*לסי, והסכימה לפגוש אותי. ביקשה שאביא לה שוקולד. חיפשתי את השוקולד המובחר ביותר והגעתי אליה הביתה. היא לקחה מידי את החפיסה, הלכה למטבח ופשוט כרסמה את הכול. ורק אז ניגשה אליי. הבית היה מלא באבק ועכבישים והבנתי מאיפה נולדו הציורים שלה. אבל לא יכולתי לעבוד שם”.
קשה לה עם זיוף, “אפילו בתקופות שהייתי זקוקה לכסף. פעם פנה אליי אספן והזמין עבודה – הסכמתי. אבל כשהייתי בסטודיו שום דבר לא יצא לי. לא יכולתי. כשאני מציירת אני קורנת, יוצא ממני משהו של ילדה קטנה”.

בשנים האחרונות עשית כמה מיצגים מול קהל. איך החוויה הזו מול הסולו של הסטודיו?

“מפגשים מדהימים. פתאום נחשפתי לאינסופיות של העבודה. ציירתי ומחקתי, והקהל הגיב, והזדעזע מעצם המחיקה, והכול חשוף ומסתורי כי לא ברור מה יקרה בסוף. אני יודעת שזו מילה מרוקנת כמעט, אבל עם השנים אני מאמינה במוזה – משהו שאתה נשאב אליו, נותן מעצמך. כשאני עובדת אני לא חושבת על כלום, אבל אני מרגישה את האנרגיה. הזמן מתועל לתוך שנייה – כל המבטים מרותקים. כשהצגתי ברוטשילד 12 בתל אביב לקחתי את זה רחוק יותר, הייתי על הרצפה, ציירתי ומחקתי, ולקחתי מגב וקינחתי מול העיניים המזדעזעות של הקהל”.

בואי נדבר רגע על המחיקה. זה לחם למטפלים. למה לך למחוק?

“כי יש לי הרגשה שמתחת לזה מסתתרת עוד אפשרות”.

פרדוקס הגיל

“אני לא יכולה להסתכל על צילומים שלי. אני שואלת את עצמי, מי זאת האישה הזאת? פתאום צצות שערות לבנות. אבל רוב הזמן אני בכלל שוכחת בת כמה אני. את הגיל אני מגלה בכל פעם שאני מסתכלת על צילומים שלי או בימי הולדת.

“ברמה המקצועית, אני מאמינה שיש שתי תחנות משמעותיות בחיי אמן. בגיל 20 ובגיל 60. כשאתה צעיר, זה רגע מכריע. בגיל 60 נפתחת אופציה נוספת. יש לי הרגשה שמחכה שם שיא נוסף.

“אני אוהבת לראות נשים זקנות, כאלה שחיות טוב עם הגיל שלהן, כי להיות שלם עם הגיל מעניק לך איכות אחרת. אחת הפנטזיות שלי היא להזדקן עם חיוך, למות עם חיוך. כשאני עולה למטוס תמיד יש לי חרדה שמא יקרה משהו. אז אני אוכלת הרבה, כדי למות עם בטן מלאה, ועסוקה בסיכומים. תמיד אני אומרת לעצמי שהיו לי חיים מלאים וטובים, מסובכים וטובים.

“את הגיל שלי אפשר לראות גם בעבודות. כל הרגש שחדר אליהם הוא תוצאה של גיל. ולמרות זה, אני מרגישה צעירה. מסתובבת עם צעירים, בני 20 ו-30, כולם נראים לי אותו דבר. הכול מתערבב, ואתה לא מרגיש צעיר או זקן”.

See Full Article

על בדידות ועל הצלחה: “המחיר של יצירה שלי בארץ הוא רבע ממה שהוא בניו יורק, ואני שמחה שזה שפוי”
החזרה לישראל אחרי 18 שנה, שיברון הלב עקב הפרידה מבת זוגה הקוריאנית, השימוש ברעידות הנשימה כדי לצייר, הכנסייה שקנתה • מרים כבסה, מהאמניות הישראליות המצליחות בעולם, בראיון אישי ל”ליידי גלובס” על הבדידות ועל ההצלחה

הסטודיו של האמנית מרים כבסה בפאתי פלורנטין בתל אביב הוא מיקרוקוסמוס של תפיסת עולמה: לופט מסודר וחמים, עם אזור עבודה, מטבחון פעיל, שבו היא חולטת לנו קנקן תה ירוק, עבודות תלויות על הקירות, ספרייה עם כל כתבי פרויד, קפקא, נבוקוב, מרטין בובר וגם רבי נחמן מברסלב. בית. רחוק מהדימוי האפל והמרובב של סטודיו יוצר, יותר BO-BO) Bourgeoisie bohème), אסתטיקה בורגנית-בוהמית.

“להיות אמן, לעשות מה שאני אוהבת, זו זכות ענקית. כי תכלס, אני משחקת עם צבע. לכן אני אומרת בכל בוקר תודה שזו העבודה שלי, ויש לי כבוד גדול אליה, מחויבות טוטאלית. אני נמצאת בסטודיו שעות ארוכות, מארחת כאן, עובדת. לתפיסתי, אמן חייב להעביר את החוויות דרך הנראות, האסתטיקה של הדברים”.

לעבודה האחרונה שהציגה בתחילת השנה בניו יורק היא קראה Living Room, סלון בתרגום פשוט, אבל גם חלל שבו חיים. הפרויקט הטוטאלי ועוצר הנשימה נולד בנסיבות טריוויאליות. “17 שנה עבדתי בסטודיו שלי בניו יורק”, היא מספרת, “והתחילה בעיה של הצפה. בעל הבית הבטיח לשפץ אותו. יצאתי לחודש, וכשחזרתי התברר לי שהם לא נגעו בכלום! החלטתי לא לכעוס, דיברתי עם בעל הבית והסברתי לו כמה עצוב לי, והוא נתן לי מקום חלופי. זו הייתה בחירה שלי לפעול ברוך, ללב שלו, להסביר לו בכאב שמדובר במקום העבודה שלי. וככה קיבלתי דירה בוויליאמסבורג”.
כבסה משוכנעת שהאופן שבו טיפלה במשבר זימן לה את הדירה המופלאה שהולידה פרויקט גדול. “מתברר שזו הייתה דירה של אישה פולנייה, שחיה שם 50 שנה ועברה לבית אבות. הרגשתי את משקל העבר, והתחלתי לפנות דברים. הורדתי שלוש שכבות של לינולאום, ומצאתי צילום שלה ושל הבן שלה, הרגשתי את הנוכחות שלה ולא יכולתי להתעלם מזה שהיא הייתה והלכה. עשיתי מחווה שהתחילה מפס אחד על הקיר, ואמרתי: ‘זה בשבילך, תודה שאפשרת לי להיות פה’.

“ואז אמרתי שאולי אמשיך. זה היה בדיוק לפני שנה, בכריסמס-חנוכה, וצללתי לתוך הדבר הזה כמו ויפאסנה של ציור – מהבוקר עד הערב, בקצב איטי מאוד, כשאני משתמשת בנשימה שלי. כמו רעד קל של נשימה. אני ממציאה לעצמי חוקים קטנים במהלך הציור – ציור פעולה, אבל עם מינימום תנועה, לייצר מהירות בתזוזה איטית, וזה יוצר אצלי חיכוך בין ההזיה למציאות, הופך לי את העולמות. כל הציור הזה נעשה עם שפופרת צבע אחת, מדולל מאוד. הכול היה נזירי, הסתגרתי. היה בזה משהו מדיטטיבי”.

משיחות הצבע, במונוכרומטיות של שחור מדולל, עם סטקאטו של קצב הנשימה האיטי, עוטפות את החלל כולו. מהמסד עד הטפחות, כולל פריטי הריהוט, השטיחים, המנורות. עבודה עוצמתית בשל ההוליסטיות שבה, שלא ויתרה על נקודה אחת. “זה השתלט עליי. התחלתי לקרוא ולעשות גוגל תוך כדי, כי הבנתי שזה מציף דברים מטורפים. לא יכולתי להניח לזה, אפילו נכנסתי לפנים המגירות. זה לקח לי שמונה ימים, עם שפופרת צבע אחת!”.

נס חנוכה.
“ממש ככה, אלה היו שמונה ימים מטורפים, בישלתי ארוחות גורמה הכי טעימות שלי. משהו קרה”.
במהלך העבודה הראש מרוקן?
“במדיטציה מנסים לנקות את המחשבות, אבל הן חוזרות ומשתלטות. מהניסיון שלי, כשאני בתוך זה אני לא חושבת על כלום. המיינד ריק לגמרי. אני לא מציירת וחושבת על הפגישה הבאה או על סידורים. זו חוויה טוטאלית, הלב שלי שם, הגוף שלי שם, הרגש, אני בתוך הפעולה. חוויה חזקה מאוד”.

כשהחיפוי הושלם, כבסה העלתה צילום לאינסטגרם. “לא חשבתי שזו עבודת אמנות. בעקבות הצילום הגיעה אליי מישהי שעובדת במשרד פרסום נייס, שמייצג את סטאנווי פסנתרים, שבזמנו הזמינו ממני עבודה לשואו רום שלהם. היא השתגעה מהעבודה ואמרה שאני חייבת לפתוח את זה לאנשים. על המקום היא כתבה נוסח כלשהו, והעלינו את זה לרשת ארבעה ימים לפני שהייתי צריכה לחזור לארץ. התחילו להגיע בקשות להגיע לראות את זה”. כבסה החליטה להעצים את האירוע, לשלוט בו. “החלטתי שאסור לצלם בדירה, חילקתי מסכה לכל מי שנכנס, והבהרתי שאני יכולה לצלם אותם ולהקליט אותם. כך שמראש כל מי שנכנס היה בסטייט אוף מיינד אחר, לא של מבקר, אלא מישהו שנמצא. אנשים בדרך כלל נכנסים עם טלפון סלולרי ומתחילים לעשות סלפי, ואז העולם הופך להיות רקע. אני לא רציתי שזה יהיה רקע”.

מבט ביקורתי שלך על דור הסלפי?
“אולי. עובדה היא שזה איפשר סוג של חוויה אחרת. הסתכלות. הדבר הכי מדהים שקרה זה שישבת בתוך החלל המצויר, הסתכלת החוצה, ובעצם הכול נראה לך מצויר. כשאת מרגישה את האנרגיה של הציור זה מערער לך את המציאות, ככה שמה שמשתקף מבחוץ נראה ציור, אשליה. ואם זו לא תובנה ששווה לחיות בשבילה, אז הכול הבל הבלים.
“לקרוא קוהלת ולהרגיש את החוויה זה שני עולמות שונים. להרגיש ולחוות זה עוצמתי בממדים אדירים. כמו שהנפש שלנו היא כקובייה הונגרית, משהו זז בפנים. זו העבודה שלי, והיא כלי שמעביר את התובנות האלה לעולם. לוקח לאנשים זמן להבין, ולכן היה חשוב לי לשבת עם המבקרים, כל פעם עם אחד או שניים, לא יותר.

“אמרתי לאנשים שעשיתי את זה בשמונה ימים, והרגשתי שהאנרגיה שלהם עוד לא איתי, הזמנתי אותם לשבת איתי, להרגיש את הדברים. ורק אז קרו דברים מעניינים. יש לי 30 שעות הקלטות, וצילומים של אנשים עם מסכות. זוג בני 60 עם מסכות נראו כמו בני 20, כי בפנים יש המון אינפורמציה, וברגע שהפנים מוסתרות לגוף יש חיות אחרת, שפת הגוף משתנה לגמרי”.

את מייחסת ממד מיסטי להתרחשויות. לפעמים זו סתם תיאוריית המקרה.
“אולי, אבל עלו שם תובנות עוצמתיות. בסוף היום חשבתי שהנשימה היא כמו שני חללים – האוויר נכנס פנימה ויוצא לחלל אחר, וחשבתי על היחסים בין חוץ לפנים, אני ואתה”.

בין תל אביב לניו יורק
כבסה, 53, חזרה לישראל אחרי 18 שנה של חיים ועבודה בניו יורק. מאז התערוכה הראשונה שלה בגלריית דביר ב-1995 היא זכתה להכרה, לפרסים ולהלל, הציגה בעשרות תערוכות ברחבי העולם, ובשלוש השנים האחרונות היא מחזירה את מרכז הכובד לארץ. הפרידה מבת זוגה הקוריאנית, סואנג, הייתה הטריגר לחזרה. “הקשר נגמר בשיברון לב לפני שלוש שנים”, היא אומרת, “היא שפית קוריאנית מעולה, מצליחה, נורא מיוחדת, גידלתי את הבת שלה מגיל 5 עד 13, והייתי מאוד קשורה אליה”.

ואז אתן נפרדות, ולאן מוליכים את הרגש שלך כלפי הילדה?
“פשוט נותנים לו להיות. אי אפשר לכפות את הקשר. הילדה יודעת שאני אוהבת אותה. לא היה לי אף פעם רצון להיקרא אמא. גם כשהיא רצתה לקרוא לי אמא, לא רציתי. הייתי מסורה, מעורבת, אבל לא היה לי שום צורך להוכיח את האמהות שלי”.

סיפרת בעבר על קשרים עם גברים. זה יחס מורכב לג’נדר?
“אני לסבית קלאסית, סגורה לגמרי עם הפינה, גם אם לפעמים יש גברים”.

היא נולדה בקזבלנקה, מרוקו, עלתה בגיל 11 לטבריה, וכעבור שנה עברה לבד לקיבוץ שער הגולן כילדת חוץ. המשפחה שלה נפוצה לכל עבר. “מגיל 12 אני חיה לבד. מכירה את זה טוב. עברתי עם זה המון, אני לגמרי מטופלת. מגיל 17 הבנתי שאני חייבת טיפול, ודרך זה הבנתי שאין לי את מי להאשים, שהכול זה ניסיון שנועד להעשיר אותי, ושאני לא קורבן. אמא שלי חיה בקנדה, וכל שנה אני נוסעת לבקר אותה. תמיד הביקורים קשים, אין מה לעשות”.
בצומת הזה החליטה כבסה לחזור לישראל, לקחה סטודיו, שיפצה עד שנהיה נעים, וחזרה לעבוד. “המצחיק הוא שחזרתי לארץ בדיוק אחרי שקיבלתי גרין קארד. לא ידעתי איך להגדיר את זה, פתחתי תיק עוסק מורשה, לכאורה, כל הפעולות של אדם עם כוונה לקחת חלק בחיים”. הפרויקט הגדול והמסעיר הראשון היה בקיבוץ אשדות יעקב ב-2018. “התחלתי להתייחס למקומות שאני פועלת בתוכם, וישר חשבתי על הקיבוץ שבו גדלתי. פתאום רציתי לכתוב מחזה. קניתי מחברת וישבתי בבית קפה כמו אהבלה ולא יצא כלום, ואמרתי לעצמי איפה את חיה?! מה לי ולמחזאות, צחקתי על התמימות שלי”.

רצית להציף טראומת ילדות של ילדת חוץ בקיבוץ?
“חשבתי על החוויה הזאת של חיים בתוך מקבץ של אנשים, חבורה. ראיתי הצגה, ‘כפית אוקיינוס’, שנעם בן אז”ר ביים, שמאוד ריגשה אותי. יחד אספנו שחקנים במטרה לעשות ציור שהוא מחזה. ככל שדיברתי ועיבדתי את הרעיון, הבנתי שאין לי מה לבחור את השחקנים, כי הגיבור הוא הקיבוץ, וזה אומר בחירה אקראית, והעבודה תתגבש תוך תנועה. עשינו חזרות שנה שלמה איך לא לשחק ואיך לא לצייר”.

ראיתי את העבודה, והיא נראתה לי אימפרוביזציה. שנה שלמה עשיתם חזרות?
“כן. כולם שחקנים מקצועיים, שפתאום נדרשו לתרגל איך לא לשחק דמות. ונעם כל הזמן נתן להם הוראות. הוספתי צבע וניגבתי אותו, כמו עוזרת, עם מגב וסמרטוט, השחקנים מתפלשים בצבע. חצי שנה הם עשו חזרות עם קנבסים וצבע ויום אחד הם שאלו אותי: ‘חייבים צבע? זה נורא מלכלך’, הבנתי שאין להם מושג מה אנחנו עושים, ופשוט עשיתי להם סדנת ציור. חצי שנה ישבתי והסתכלתי עליהם. מרחתי צבע והראיתי להם איך אני נוגעת, ואז הם התחילו לגעת בצבע, ומאותו רגע התחיל טריפ. בעצם לימדתי אותם את השפה שלי, עם הדקויות שלה, עם הנשימה בתוך הציור, את הגוף של הציור. הכנסתי אותם לממד חדש והם צללו לתוכו כמו ילדים המומים. לימדתי אותם להימצא ברגע”.

זה סוג של פעולות שיודעות לספר סיפור איטי בלי עלילה.
“לנעם יש מיקרופון והוא נותן הוראות, והשחקנים צורחים ומשתגעים, ובחצי השעה הראשונה הם עם עיניים עצומות והוא מנחה אותם לצלול פנימה. ברגע שהם פותחים את העיניים ונפגשים עם המבט מבחוץ, המכונה מתחילה להשתגע. זה מדהים איך אנחנו מגיבים וזה מפעיל את כל המערכת בתגובות שרשרת. לראות את זה קורה, בלי קונקרטיות, מאוד מופשט ואסוציטיבי, ונשאר מזה עולם שלם של דימויים, כשאני רק מורחת ומנגבת צבע. זו עבודה של ארבע שעות, ואני רק ערכתי את הסאונד, ניקיתי מילים. זווית הצילום מלמעלה הפכה את זה לריקוד מאוד שקט”.

כשהעבודה גמורה היא מנסחת את עצמה?
“כן, אני לומדת ממנה. ככה אני מבינה את העולם שלי”.

הגוף המתפלש בציור
אי אפשר לדבר על העבודות של כבסה בלי לדבר על גוף, הגוף הפיזי נוכח, מייצר את התנועתיות, לעתים מתפלש, ולרוב מעניק את הקצב המדיטטיבי שלו. מלאכת הציור שלה היא פרפורמנס – היא מציירת, מוחקת, גורפת את הצבע, וגם אם למתבונן מבחוץ זה נראה כמו תנועות גדולות, זה לא. הכול מוכתב מבפנים, בשקט, מייצר את עצמו. הווידיאו-ארט הזה, באורך של ארבע שעות, נרכש על ידי מוזיאון ישראל לאוסף הקבוע שלו.

לכבסה עוד לא הייתה תערוכה גדולה באחד המוזיאונים הגדולים בארץ, ואין לה קמצוץ של מרמור. “לגלריות בפריפריה יש היום תפקיד מאוד משמעותי. אני מתפעלת מהמוזיאון הנייד זומו. הגעתי איתם לחצור הגלילית, ועשיתי עבודה בהשראת חוני המעגל, ראיתי עשרות ילדים טובלים ידיים בבריכת הזהב שהעמדתי שם, וזו הייתה שמחה עצומה”.
בחודש הקרוב היא תעלה תערוכה בגלריה בקיבוץ בארי, “הגלריה היא מבנה שהיה פעם חדר האוכל, ואני הולכת לצייר על כולו. אני מגיעה לשם שבועיים לפני, ועובדת מהבוקר עד הלילה”. התערוכה השנייה תהיה בפברואר בקיבוץ ברעם, שם תציג ציורים בשחור לבן עם מבנים שמזכירים באוהאוס, בתערוכה קבוצתית לצד איציק ליבנה, גבי קלזמר, יהודית סספורטס ואחרים.

בינתיים, שני ציורים לחים מונחים על הרצפה. מבנים מופשטים, עם תנועת המשיחה הפועמת שכבר הפכה לשפה האישית של כבסה. “ציירתי אותם הבוקר, וזהו. הם גמורים, אני לעולם לא חוזרת לעבודה. יודעת מתי היא נגמרת, ומניחה אותה. ציירת של פעם אחת. זו הפעולה שלי”.

אין בארץ גלריה שמייצגת אותך. איך את מוכרת?
“תמיד יש גלריות שאני עובדת איתן, אבל היחסים משתנים. בניו יורק אני מיוצגת על ידי פאבליק ארט-פאנד. בארץ לא הגעתי לגלריה שמייצגת אותי”.

כי את קשה?
“לא חושבת. אני לא רואה גלריסט כהורה, כאב רוחני, אלא כמי שיש לי איתו דיאלוג. גם בזוגיות אני לא אדם שיכול לחיות 32 שנה עם בן אדם אחד, אז אני רואה שיחסים לפעמים נגמרים, ומקבלת את הלבד שלי די טוב. בארץ אני עובדת עם כמה דילרים, לגלריה פורטה יש כמה עבודות שלי, עבדתי עם דביר עשר שנים, קצת עם אלון שגב. אני לא פונה לגלריות, לא טיפוס שיוזם קשרים. יש לי מזל עצום עם אספנים שתמכו בי ורכשו עבודות ואפשרו לי להיות 95% מהזמן רק בעבודה בסטודיו. אין לי אמביציות חיצוניות, כל האמביציות מנוקזות לתוך העבודה, במובן הזה אני בנאדם דתי לגמרי”.

מותרות של מצליחנים.
“נכון, אין לי תסכול סביב הדבר הזה, לא עסוקה בשאלות איך זה יכול להיות אחרת”.

אם יחקרו את גוף העבודות שלך – אפשר יהיה לסמן יצירה שהיא ‘תקופת ניו יורק’?
“בסופו של דבר העבודה שלי משקפת את המצב הנפשי שלי ואת הלמידה שלי. יש חוויות של גיל. אני בת 53 ויכולה לומר שמגיל 50 מתחיל לקרות משהו אחר פתאום, פרספקטיבה אחרת. זה לא דברים שאפשר לתאר באופן משכנע, וגם אי אפשר לדמיין את זה. זה תהליך שקורה ואפשר לראות אותו בדיעבד”.

מה בא עם הגיל, תובנות? רצון להספיק?
“דווקא כשהייתי בת 30 הרגשתי שאני צריכה לצייר המון, להספיק, כי הייתה לי תחושת מוות. בצעירותי ציירתי המון וזרקתי המון, הייתי קיצונית. זרקתי מתוך ביקורת עצמית ומתוך סוג של שפע בלתי פוסק, שהיה צורך לצמצם. יש לי הספק עצום. לפעמים אני עוצרת את עצמי כדי לא להציף. משהו בעצירה נותן לדברים להתבשל קצת”.

מריחה, אבל עם התכוונות
לפני כשנה היא רכשה כנסייה בניו יורק. “בזמן שהייתי בסלון הגיעה לשם דורין רומן, שהיא מייסדת קרן אמנות, ואני בדיוק חיפשתי נכס באפסטייט ניו יורק, אזור שאני מאוד אוהבת. היא השתגעה על עבודת הסלון, וכשדיברנו הראיתי לה את הכנסייה ששמתי עליה עין. התברר שיש לה בית שם, וגם לחבר שלה, שאוצר במומה. היא הקפיצה אותם לראות את העבודה, והם אמרו: ‘תקני את הכנסייה, אנחנו נעזור לך בכל מה שצריך’. נסעתי לאפסטייט, בעל הבית פתח לי את הדלת של הכנסייה, ומיד הרגשתי את האנרגיה הטובה. מדובר במבנה מ-1884, בכנסייה שפתחה דלת לשחורים, לגייז. הרגשתי באנרגיה שלה שמדובר בפיצוץ. ואמרתי לבעל הבית: ‘תשמע, אני מאוהבת, זה חייב להיות שלי’. הוא גיחך. ביום שחתמתי על החוזה, שכפלתי שני זוגות מפתחות ואמרתי לו: ‘קח מפתח, תרגיש תמיד פה בבית’. הוא התרגש מאוד והזמין אותי אליו הביתה. יש לו נחלה מדהימה, עם נחל שזורם, ועל הפעם הראשונה ישר התפשטתי ונכנסתי למים. הבית עם אוסף אמנות מטורף, רמברנדט, שאגל, פיקאסו. איש בן 75, שמיד קלטתי שהוא גיי. מתברר שהוא היה נזיר 38 שנה, איש עשיר, עם בתים בכל העולם. הוא סיפר לי שהוא כמוני, מתאהב במקום, ולמרות שהיו לו קונים רבים, הוא החליט למכור לי”.

את קונה כנסייה, מדברת על מיסטיקה ומצטטת את קוהלת, גדלת בבית מסורתי?
“לא, אף שאני ילידת מרוקו. שני הוריי התגרשו והתחתנו עם נוצרים, אין נגיעה לדת. אני חושבת שזו נטיית נפש מגיל צעיר. אי אפשר להתעסק באמנות בלי להתעסק ברוח, אין לציור הזה משמעות בלי רוח. הבנאדם הכי מציאותי שתביאי לכאן יגיד לך על הציור הזה: זה שמן על בד. אני אוסיף – יש כאן שמן על בד וגם חשיבה מופשטת ומה זה עושה לך ומה זה מקרין עליך. זה המקצוע שלי. האחריות שלי כלפי המקצוע שלי זה לחדד את הכלי שלי, החשיבתי, הרוחני, הפיזי. אני במשמעת, עושה פילאטיס, מקפידה לאכול בריא, זה מצחיק לתאר את זה ככה”.

בתור בוגרת המדרשה לאמנות, שחירות המחשבה והיצירה הם השם השני שלה, את גוזרת על עצמך תענית יותר ממה שנדרש.
“אני מתעסקת באותה ג’סטה ציורית כבר יותר מ-25 שנה. ברור ששכללתי אותה מאוד, צמצמתי את זה וזיקקתי ועברתי פנימה – להתעסק בנשימה שלי, בגוף, ברגש. הפכתי להיות המכחול של הציור”.
הייתה לך תקופה של הבלחות פיגורטיביות.
“יש לי את זה עד היום. יש לי ציור שנראה כמו איש דת וליצן. זו מריחה אחת, האם היא מקרית? עם התכוונות. הציור שלי הוא התכוונות. אין לי אימג’ בראש. אני מתחילה תנועה ומאפשרת לדמות להופיע.

“רגע”, היא עוצרת, “יש לי מסר שחשוב להעביר. יש חשיבות עצומה לאמנות פלסטית. אנשים לא מבינים את זה כאן. יש אמנים נהדרים בישראל, וכואב לי שאין קהל חדש שחי את זה ותומך בזה. מרגישה שקשה להם לשרוד פה. כולם נלחמים ואין מספיק הכרה בחשיבות של זה.
“בניו יורק שוק האמנות בוער. נפתחות עוד ועוד גלריות, בעיצוב הורס, המוזיאונים מפוצצים. זה כיף, כמו גן שעשועים חווייתי. ישראל כל כך עסוקה בהישרדות, בפוליטיקה, והייתי מאוד רוצה שהאמנות תתפוס מקום יותר חשוב. קורים פה דברים טובים, תראי את דלית מתתיהו ודורון רבינא במוזיאון תל אביב, איה מירון ממוזיאון ישראל והפרויקט ‘ארטיסט’ של רבקה סאקר, שמקדם אמנות ישראלית בניו יורק.
“לחיות עם ציור זה לא רק לקשט את הבית ולהגיד יש לי. זה לייצר גירוי במוח. חשיבה מופשטת זה משהו שחווים, ממש פיזית, ובמקום הזה זה מקרין על כל החיים.

“עובדה שציור מופשט נמצא גם במערות קדומות, המופשט היה תמיד לצד הפיגורטיבי, יש לזה משמעות עצומה בהתפתחות נפש האדם וחייבים להכניס לתודעה. אני ביקרתי בהמון בתים של אנשים בעולם, ואני יכולה לזהות אם הבית יהודי או לא רק לפי האמנות. בתים של יהודים מפוצצים באמנות, כי יש להם חשיבה מופשטת. בבתים של נוצרים יש ציור של נוף, נמל. כל האספנים והגלריינים הגדולים בניו יורק הם יהודים”.

כי יש להם כסף.
“לא בגלל זה. הכסף הוא תוצר לוואי. יש להם עומק תרבותי ואינטלקטואלי. ההייטק וכל מי שניזון מחשיבה זקוק לאמנות מופשטת. אני מאמינה שחלק מהתרבות הישראלית זה להצמיח ולהפריח את האמנות המקומית. במשבר הכלכלי ב-2008 בארה”ב, אמנים נכנסו ללחץ והאמריקאים החליטו לתמוך, לא להתכופף. כל האנשים קנו אמנות אמריקאית, הרימו ותמכו. מתוך פטריוטיות”.

יכול להיות שהמוזיאונים ניכרו את האמנות? דווקא הרחיקו אותה והפכו אותה מתאימה רק ליודעי ח”ן?
“עושים מאמצים גדולים להנגיש את האמנות. עדיין אין תחליף למוזיאונים. אין תחליף לפיזיות של האובייקט. כל עוד אנחנו בגוף, עם צרכים גופניים, אנחנו צריכים אובייקטים פיזיים”.

את חלק ממיליה אמנותי?
“לא בדיוק. אני די בעולם שלי. התחלתי עכשיו לעשות אוסף משל עצמי, עושה בארטר עם אמניות שאני אוהבת – זויה צ’רקסקי, מיכל נאמן, דגנית ברסט, רוני חג’ג’, ענת בצר. דברים מגוונים. הייתה תקופה שאירחתי פעם בשבוע כל מיני אנשים שפגשתי במהלך השבוע והיינו עושים הקרנות של עבודות, מדברים ושותים. יכול להיות שאני אחזור לזה, כי אני בסטודיו לבד מהבוקר עד הלילה”.

מרגישה בודדה?
“הרבה שנים הסתובבתי עם התחושה שאני בודדה, עד שמישהו אמר לי פעם – את לא בודדה, את עם עצמך. והניסוח נראה לי נכון. הבנתי שיש לבד. בעבודות הווידיאו הכנסתי אנשים, אני אוהבת לארח כאן, לשתף”.

יש צד אוניברסלי אנושי בעבודות שלך. איפה המציאות היומיומית נכנסת – פוליטיקה, משברים?
“קחי את הדיאלוג בין איש הדת לליצן. זה דיאלוג פנימי קשה. או המבנים המוצקים הלא יציבים שמשדרים ארעיות ובדידות, אפשר לראות כאן פחד נוראי. קשה לי להתייחס באופן ליטראלי לדברים, לא נוח לי להתייחס למצב המזעזע בארץ. כשזה מגיע לזכויות אזרח, אני הכי לב רך. בניו יורק יש הרגשה חזקה של קבלת האחר, כשאת מסתכלת לעומק את מגלה גזענות עמוקה. יש כאן גלגול אחריות מטורף”.

“רק בזקנה אנחנו שלמים”
כבסה לא נבוכה לדבר על הצלחה. “מכירים אותי. אני מרגישה את האהבה מהאנשים, אפילו ברחוב, אבל זה לא מספיק לי, אני כנראה מגלומנית. בתחילת דרכי בארץ הייתי כוכבת, בניו יורק ניהלתי קריירה. סיימתי ללמוד וב-1994 כבר היתה לי תערוכת יחיד בגלריית דביר, שנה אחר כך זכיתי בפרס גוטסדינר וב-1997 הצגתי בביאנלה עם סיגלית לנדאו. אספנים גדולים, כמו ברנדייס, שוקן וגולדנברג, רכשו עבודות שלי. השבוע הגיעה לסטודיו שלי קבוצת רכישה של מוזיאון ישראל. מתוך 25 איש, לשמונה יש עבודות שלי.

“כשהגעתי לניו יורק, הייתי צריכה להתאושש, להתחיל מהתחלה, לאתגר את עצמי, לא להרגיש יותר מדי נוח. נכנסתי לקצב מטורף של עבודה. גם היום בארה”ב אני נחשבת אמן צעיר, מקסימום במיד-קריירה, ויש לי כל האנרגיה להמשיך”.

התעשרת מהאמנות שלך?
“עשיר זה יחסי. מרגישה מאוד עשירה, בנפשי ובגופי. לא מרגישה צורך לשתף במצבי הכספי”.

מה את חושבת על שוק האמנות, נראה לך שציור של אמן חי צריך להימכר ב־100 מיליון דולר?
“בעיניי זה מדהים. משגע. זה נותן קרדיט לפעולה האנושית. זה יותר מדהים מלקנות יהלום במיליוני דולר. מישהו מרח צבע על קנבס ומכר את זה ב-100 מיליון, סחתיין! סימן שהייתה שם אנרגיה חזקה מאוד, זה הישג גדול בעיניי. גם כל מי שקנה – הוא מבין את האשלתיות שבזה, כמה זה מגוחך, וזה שהוא הבעלים של הגיחוך הזה, יש בזה משהו משחרר”.

אמנים הולכים ומתרחקים מהמגע עם היצירה. דמיאן הירסט, איי ויי ואי, מחזיקים פועלי הפקה.
“גם לי יש אסיסטנטים שעוזרים לי בעבודות המשרד, אימיילים. הציור הוא מיומנות שדורשת ניסיון ומגע, וקשה לי לראות איך מוותרים על זה ונותנים לצייר אסיסטנט לבצע. בכלל, כל ההייפ הריאליסטי לא מלהיב אותי”.

למה? זה שיר הלל לטכניקה, למימזיס, החיקוי המושלם של המציאות!
“לי זה נראה עצלנות חשיבתית. ציור נועד להראות משהו שאי אפשר לראות. אם אני יכולה לצלם את זה, למה אני צריכה שיציירו את זה? מעבר לערך התרבותי, לאמנות יש ערך אספני – אובייקט שמשקיעים בו כסף, ואז תולים על קיר. יש לאמנות אנרגיה וערך שעולה. אני מכירה כבר דור שני של אספנים. למשל, ההורים של קרן בר גיל קנו עבודה, והגעתי אליהם הביתה – כי אני אוהבת לראות איך הציור שלי משתלב בחיים – וקרן הייתה אז ילדה קטנה ששכבה עם גבס על הספה ושמעה את אמא שלה ואותי מדברות על הציור. חשבתי כבר אז, מעניין איך זה משפיע עליה. עכשיו היא קנתה עבודה שלי”.

הגיל מביא איתו מחשבות על סוף הדרך. “אני מוטרדת מהגיל, רוצה לצאת מהעולם מתי שאחליט. לא מוכנה להיות זקנה תלותית, ולכן אני מקפידה לעשות פילאטיס שלוש פעמים בשבוע, לשמור על גמישות פיזית ונפשית. החיים הם הכנה לזקנה, רק אז אנחנו שלמים, ולכן ברור לי שאצייר עד הסוף”.

“שוק האמנות בניו יורק בוער”
המחיר של העבודות של מרים כבסה נע בין אלפי דולרים לכמה רבבות. “יש סדר בשוק האמנות. המחיר נבנה מתערוכות, מהאוספים שאת נמצאת בהם ורכישות של מוזיאונים. המחיר שלי בארץ הוא רבע ממה שהוא בניו יורק, ואני שמחה שזה שפוי. אני מאמינה שיש הדדיות בין אמנים לאספנים. אני בונה לו את האוסף, משקיעה בו, והוא ייהנה מזה בעתיד. מי שקנה עבודה שלי לפני 20 שנה, הרוויח. זו השקעה טובה, נראה לי חשוב שצעירים יבינו את זה, יפתחו מקום לאמנות. אותי מותרות לא מעניינות. איכות הקנבס חשובה לי יותר מאיכות המכונית שלי”.

ואז מופיעה עבודה של מארוציו קטלן שהדביק בננה עם סלוטייפ לקיר וזה נמכר ב-120 אלף דולר. זה מגחיך את כל מה שאתם נלחמים למענו?
“ממש לא. קוראים לזה חופש. החופש לתלות בננה – ואנחנו מוכנים לשלם בעד החירות הפשוטה הזאת – בעיניי זו מתנה. לחיות בלי החופש הזה זה כמו לחיות בלי אהבה”.

“מחליטה באופן אינטואיטיבי, מהבטן”
איך את מקבלת החלטות קשות?
“אני מחליטה באופן אינטואיטיבי. אין לי מנגנון רציונלי שבוחן, מרגישה מה נכון מהבטן. ככה זה עובד על כל הפרויקטים שלי. למשל, קיבלתי הצעה לשיתוף פעולה עם מותג רמקולים. לכאורה, הכי לא קשור לאמנות שלי. אבל אינטואיטיבית ידעתי שזה נכון, כי בבסיס העבודה שלי מונח מקצב, אנרגיה, תנועה, וזה היה לי אתגר מרתק להפוך את הסאונד למשהו פיזי שפיזרתי עליו אבקת זהב”.

וכשאת נדרשת להחלטה ממש קשה?
“אחת ההחלטות הקשות הייתה לא לתבוע אנשים על הפרת זכויות יוצרים. היה בי דחף עז לממש את הצדק שלי, ולהוציא לאור את האמת. ודווקא כאן החלטתי לא להיות צודקת. הרגיש לי נכון להתאפק. יש לי מזל גדול שאני מניחה לחיים להוביל אותי, גדלתי מגיל צעיר לבד, אני מכירה בכוח שלי, והחלטתי לרכז אותו בעבודה”.

צילום: יונתן בלום, גלובס

See Full Article

יואב בראל מסמן את מרכז העולם כיישות נודדת, אך זכרית, ואילו מרים כבסה עוברת על פני המעטפת הסובבת כיישות נשית. ביחד הם

בלבה של ירושלים, באמצע כנסיית הקבר הקדוש מצוי לפי האמונה הקתולית מרכז העולם, ועולי רגל מכל קצוותיו עולים אליו, לגעת, להצטלם. אך המרכז אולי בכלל נמצא בכותל המערבי, בכיפת הסלע, או בגן הקבר הפרוטסטנטי שמחוץ לחומות. ואולי הוא נע ונד כלוחות הברית בארון קודש באוהל מועד חילוניים, וכרגע הוא חונה בתל אביב יפו שהקדושה ניטלה ממנה כבר בהיווסדה מהחולות.

בחללה העמוק של Tempo Rubato, כבריכה של אור, ריק מכל נוכחות אחרת, צף לו ”מרכז העולם” שברא ב-1971 יואב בראל (1933-1977), במין התכה מרנינה ומעוצבת לעילא של הסוריאליסטי, המושגי והפּוֹפִּי. הוא צף אופקי ב”גובה המים” על פני האור, בריק, משטח מרובע של פרספקס שחור, בוהק ומעוגל פינות, שבלבו מונחת כיפה שקופה של קדושה בדיונית מופרכת, וממנה, בהיקפה, במרכז כל אחת מצלעות הריבוע, יוצא אל כל אחת מרוחות השמים חץ החתוך מקרטון בהיר, השט על אפלת הפרספקס.

באחת הפינות מודבק שלט קטן עם הכיתוב ”מרכז העולם” – בעברית לא בלועזית! כפי שבוודאי היה כתוב אם הפסל היה נוצר היום, באותה פרובינציאליות של הכפר הגלובלי, נגיעה מקומית המעניקה לעבודה איזה תום אבוד של פעם.

במרכז הכיפה, מתחת לקימורה השקוף, הפופי־בדיוני, הניח הגלריסט אבן וולקנית שחורה, כמו היה שריד קדוש בעל כוח מאגי או אבן ירח בעלת קרינה חוצנית. אך בהוראות של בראל הנלוות לפסל נכתב שזה שהפסל ברשותו רשאי להניח מתחת לכיפה כל דבר שירצה; והוא ייהפך למרכז העולם. כך נתן חופש פעולה המנטרל את ליבת המרעום מהפאנטיות של הקדושות כולן.

בנוסף לכך נכתב: “הימצאות העבודה בכל מקום נתון מגדירה את מרכז העולם”. בכך לועג האמן בעדינות לכל אותם מרכזי עולם כבדי משקל של דתות ששרדו ומעצמות שנעלמו – שוקל כנגדם את מרכז העולם האישי, הנע ונד כמצפון העולם, כמצפן של פנים האמנות.

לפנינו שושנת רוחות של פשטות הנוגעת בגאוני. ואם לא די בכך הרי הפסל הוא אחד מתוך סדרה של שלושה מרכזי עולם, שכל אחד מהם עלול להימצא בחלק אחר של העולם כמפת כוכבים חסרת שחר, או הם עלולים להיות כולם מרוכזים באותו מקום ואז תתרחש אותה אפוקליפסה.

בראל מזמין אותנו למשחק כוחות אירוני השם ללעג “עמים נבחרים” ושטחי מחייה “שלמים” המשתרעים מהים ועד לנהר, בשיאה של האופוריה שאחרי אותה מלחמה. בספר המתווים והרעיונות של בראל (שהעיון בו מרתק בחושפו טפח מאופן החשיבה והיצירה של האמן, ואת החופש הווירטאוזי של “רישומי החשיבה”) קדמו לפסל הסופי עמודים עם חבלים שהקיפו אותו כמו היה אתר זיכרון ממלכתי, וריאציה קטנה כתכשיט קינטי, מעגל אבנים שבמרכזו סומן בגיר מרכז העולם כל אלה כעין סרחי עודף שנשרו בתהליך היצירה והותירו את העיקר, את יופיו של הפסל הממשי הצף על פני הזיכרון של אלו שבאו אתו במגע, ומדי פעם הוא מגיח אל העולם הגשמי – כהתגלות הזאת ב-Tempo Rubato.

בראל מסמן את מרכז העולם כיישות נודדת, אך עדיין זכרית במהותה. ואילו מרים כבסה עוברת על פני המעטפת הסובבת כיישות נקבית, נשית – וביחד הם כמו משלימים זו את זה, מעל פערי הזמן והמקום, ובוראים תמונת עולם מלאה יותר של יסודות מנוגדים ומשלימים.

כבסה כמו מעבירה את חושי גופה הגלויים וחיישני נפשה החשופים על פני המציאות הסובבת ורושמת אותה. כססמוגרף בעל רגישות נדירה ליופי היא מעבירה את תחושותיה אל מצע הציור ההמשכי, ועוטפת וסובבת בו את קירות הגלריה – כמו היו פנורמה מעגלית של הגוף והנפש המותכים זה בזה. כך הציור הדו־ממדי היה לחוויה תלת־ממדית.

זהו ציור בשמן בחפצים שונים (אך לא במברשות או מכחולים) על נייר מדבקה, היכול להימשך עד אין סוף. העבודה טומנת בחובה את הפעולה של עצם עשייתה שהיתה לחלק מהתוצאה הסופית, וחושפת גם את זמן העשייה של כל אחד מפרקי היווצרותה. פרקי הזמן האלה משתנים לפי מצבי הרוח הנלכדים במשושיה של כבסה באותו רגע, באותה שעה, באותו יום או לילה, כזרם תודעה בגלגולו הפלסטי.

אחד המאפיינים היפים והמרתקים ביצירתה של כבסה הוא המתח שבין הקטעים הפנימיים של מעשה הציור; שהם עולם לעצמו של התרחשויות ותת־התרחשויות; בין השוליים שבהם מסתיים מעשה הציור לריקנות המצע שעליו נוצר.

אולי יותר מכל אמן ישראלי אחר, ההגדרה “מעשה הציור” מתאימה לאופן הציור של כבסה, והיא מאפיינת את יצירתה כבר מתחילת דרכה. תפישת הציור שלה היתה תמיד המשך ישיר של קיומה הפיסי והנפשי, והיא משתנה מאז בתוך עצמה בסטיות קלות של הלכי רוח.

הציור הרץ של כבסה הוא כאמור מעין יומן פלסטי של קטעי הזמן שבהם נוצר. אין בו חוקיות של ממש אך יש שרידיפם פיגורטיביים ב”סוף” ו ב”התחלה” שלו (שאפשר להחליף ביניהם או לחברם לרצף אחד מעל הרווח של הכניסה לחלל התצוגה הקוטע אותם). שרידים פיגורטיביים אלה הם אולי הזרעים למרחב היצירה המשתרע ונמשך, והם שוקעים ומחלחלים ביצירה כמשקע זיכרונות.

בהמשך דשות ה”מסרקות” של כבסה את הצבעים לאותם גרפים ליריים הנראים כנופים גיאולוגיים או ערים פוטוריסטיות או עורות שהופשטו מחיות מופשטות, או מודדי גאות ושפל המתרגמים מהלכים פנימיים לנראות חושנית.

העברת המבט לאורך פעולת הציור, החולף בגובה העיניים בין הזוויות השונות של הקירות, מאפשר לחבר בין קטעים שונים שלו לרצפים חדשים, שונים ומשתנים, כפעולת עריכה מונטאז’ית של העין המתבוננת בניגוד לרציפות של העין היוצרת. בסופה של התערוכה יקולף נייר המדבקה מהקירות וקרעיו המצוירים יושלכו אל הפח כחלק ממעגל החיים של לידה וכליה.

See Full Article

גלילים ארוכים של נייר-מדבקה, גובהם כחצי מטר ואורכם יותר מ-20 מטר כל אחד, והם מצוירים בצבעי שמן. תחילת דרכם של הגלילים בסטודיו שלה בניו-יורק, שם פרסה אותם על הרצפה ככל שאיפשר לה אורכו של הסטודיו, וציירה עליהם כשהיא רכונה מטה, בכל פעם מטפלת במקטע אחר של הרצף, ולאחר שהוא מתייבש היא מגלגלת אותו ומתחילה מחדש. כך נוצר מעין סיפור בהמשכים, שכל קשר בין פרקיו הוא מקרי בהחלט. כל קטע בציור הוא כמו יום בשרשרת ימי החיים.
בתערוכת היחיד שלה, שנפתחה בסוף השבוע בגלריה ג’ולי M בתל-אביב, כבסה מציגה שניים מהגלילים הללו, כשהם פרושים על קירות הגלריה. כאן המדבקה הרציפה הפכה לציור אופקי התלוי בגובה העיניים ומלווה את המבט לאורך הקירות. חוויית הכניסה לגלריה כמו מכניסה את הצופים ל”ראש” של האמנית. העיניים עוקבות אחר קו המחשבה שלה, הציור הפך כאן לנוף פנימי או לציור מערות, שניתן לחפש בו סמלים ונקודות אחיזה.
“הציור שלי הוא כמו זרם תודעה. יש בו משך מופשט ונקודות עצירה פיגורטיביות”, היא מסבירה בשיחה עם “גלובס”. ואכן, העין קולטת פרופיל אדם או עיניים המפציעות פתאום, צילומים קטנים שהדביקה וציירה על גביהם, עד שהם כמעט נטמעים ברקע – רעיונות רגעיים שקיבלו מקום על עיקרון הרצף.

“התערוכה הזו נולדה אחרי שבחורף עבדתי על 30 קנבסים גדולים”, אומרת כבסה. “אחד הדברים הטובים בחורף בניו-יורק זה שמאוד קל להתרכז, כי כל-כך קר שלא רוצים לצאת החוצה. הנה אני מוצאת משהו טוב בכל דבר”, היא צוחקת, ומיד נכנסת לתיאור:
“העבודות האלה היו מאוד מופשטות, לא יכולתי אפילו לצלם אותן. יש בהן, כך הבנתי, מעין שאיפה לשלמות, ולעומתן הציור על נייר המדבקה הוא רצון לחזור לתהליך הציור עצמו, כמו שעשיתי בפרפורמנס בעבר”.
כבסה חיה ועובדת בניו-יורק כבר 15 שנה. בתחילה גרה בצ’לסי, במרכז סצנת האמנות של העיר, ובשנים האחרונות עברה לברוקלין. היא ממשיכה לבקר בארץ בקביעות, מתוך תחושה ש”כאן הבית שלי”, כפי שהיא אומרת בטבעיות.
– הבית שלך גם פה וגם שם, את שייכת לאותם אמנים שהם “יהודי נודד”?
“אני מאוד מאמינה בזה. האמן הוא לא רק נודד אלא גם חסר מעמד – או יותר נכון, יש לו סטטוס אבל אין לו מעמד מחייב. כשבברוקלין רוצים לפתח אזור מוזנח האמנים הם הלקוחות הראשונים – בין אם זה חלק מתנועה טבעית או מיוזמה מכוונת. אמנים לא מפחדים משכונות קשות”.

כבסה שייכת גם לאותם מעטים שמתפרנסים באופן מוחלט מאמנותם, והיא עושה זאת מראשית דרכה, כשסיימה ללמוד במדרשה לאמנות. “תמיד האמנתי שאדם שמשקיע את כל כשרונו וזמנו בעבודה יכול לחיות ממנה. זה כמו חוק טבע. אם אני נכנסת לסטודיו ועובדת שמונה שעות ביום – אתפרנס מזה”, היא מצהירה, ואף הוכיחה זאת. אחרי שבראשית הדרך לימדה במדרשה ובשנקר, היא העבירה את מרכז חייה לניו-יורק והפכה לאמנית מוכרת ומצליחה.
את העבודות הגדולות הכינה לקראת יריד האמנות ארט באזל שהתקיים ביוני – שם הן נמכרו בהצלחה. המעבר החד מהקנבס הגדול למדבקה הצרה הוא גם מעבר מתריס כנגד ההיררכיה של השוק ביחס ליצירות אמנות. ציור על נייר נחשב “נחות” לעומת ציור השמן על בד, ונייר המדבקה על אחת כמה וכמה – כיוון שאורך חייו לכאורה קצר וחד-פעמי.

איך הגעת לחומר הזה?

“מצאתי את הגלילים האלה והם מצאו חן בעיניי. הם נראים כמו גלגול של עבודות הפרפורמנס שעשיתי. בפרפורמנס אני מציירת ומוחקת והכול מאוד חשוף, פחות ביקורתי. בעבודה עם גלילי המדבקה הרגשתי שזה כמו לחשוב בקול רם – או לחשוב באמצעות ציור על הנושא של ציור. למשל על נושא הערך הנקוב של ציור”.

למרות שהיא אינה מתכחשת לצורך של אמן למכור ולהתפרנס מעבודתו, היא נוקטת הבחנה חדה בין התערוכה לבין מכירת עבודות. “אני עובדת, וכתוצר לוואי יש לי יצירות למכירה, אבל זה לא חלק מהתערוכה. בתערוכה הזו אני מציעה לצופה חוויה. החוויה הוויזואלית היא המקום הטבעי של הציור – אדם מסתכל על משהו ושואל את עצמו ‘מה זה עושה לי שמרגש אותי או שלא, שנשאר איתי זמן מה או שנעלם אחרי שתי דקות”.
אחד המאפיינים העיקריים של המדבקה הוא היותה חד-פעמית, בדומה לגרפיטי. ציור שכאשר יוסר מהקיר כבר לא יהיה ראוי לתצוגה ומסגור. “אבל הבאתי עוד שני גלילים שניתן לקנות מהם”, היא מרגיעה.
את הגלילים הנותרים ניתן לרכוש בשלמותם או “לפי מטר”, במחיר 3,600 שקל למטר – מחיר נמוך בהשוואה למחירי עבודות השמן של כבסה, שחלקן עולות 12-18 אלף דולר.
מי שיקנה את ציורי המדבקה צריך להחליט איך הוא רוצה להתייחס אליהם. מבחינתה, היא תשמח אם ייתפסו כתוצר חד-פעמי המודבק על הקיר.
– ובכל זאת, אנשים רוצים לחשוב על יצירת אמנות כעל משהו ששומר על ערכו.

“אני מבינה את הרצון לראות ברכישת אמנות סוג של השקעה. אתה יכול לקנות ציור לקיר ועם הזמן למכור את הציור ולקנות קיר או בית תמורתו. אני מציירת לא מעט על בדים מעולים שישרדו לנצח, אבל הציור הזה הוא חוויה של הרגע החולף.
“אני מתייחסת אל האספן כאדם מאוד סקרן ואינטליגנטי ומקיימת איתו דיאלוג דמיוני. בתוך הדיאלוג הזה אנחנו שואלים שאלות על החיים, לא על המחיר של יצירת אמנות. מה זה החיים האלה ואיפה היינו ברגע הזה, או לפני שנייה. הציור הוא העקבות שנשארות, איזו הוכחה לקיומו של הרגע הזה – ויש פה מסתורין”.
– המסתורין שגורם לצופים לחשוב הרבה פעמים שהם לא מבינים את האמן.
“אני חושבת שחשוב מה כוונות האמן אבל זה לא תנאי הכרחי. החוויה של הצופה חשובה בפני עצמה. בתערוכה הזו לקחתי לי חופש פעולה – ואני רוצה שגם הצופה ייקח חופש כזה. שלא יחשוב שהיצירה היא לכל החיים. כך גם אספן – המדבקה היא לא לכל החיים, היא למי שיודע לחיות עם החופש הזה. אני מציעה לצופה, כמו גם לאספן, סוג של חופש ואם הם בכל זאת רוצים שמן על בד – יש במחסן”.

See Full Article

מרים כבסה נטשה את מצע המזוניט והמירה אותו בגלילי פלסטיק דביק שנמכרים לפי מטר־רץ. התענוג בתערוכתה החדשה הוא בהליכה לצדה לאורך כברת הדרך המרשימה שעברה
הציור של מרים כבסה אינו מתחיל ממשפט, גם לא ממלה בודדה המהדהדת בחלל הראש או בחלל הסטודיו ומתגבשת לצורה ציורית. הציור שלה מתחיל מרכיב בסיסי יותר – הברה. ואפילו מוקדם יותר – מגמגום כבד כל כך, עד שההברה הראשונה במה שמנסה לבוא לכלל ביטוי אינה מצליחה למצוא דרך החוצה, להיפלט. במשך שנים רבות הג’סטה הראשונה והמרכזית אצלה היא החצנת קשיי ההגייה. ציור־חרחור. לא רק הדבר שמנסה להתבטא באמצעות השפה הוא העניין, אלא כובד הלשון עצמו. אאאאארט.
את כובד הלשון הזה שיכללה כבסה במשך קרוב ל-20 שנה לכלל שפה ציורית עשירה במיוחד, יצרה באמצעותו פירוטכניקה מרשימה של וישים מופשטים בצבעי שמן על גבי מצע מזוניט בלתי סופג, וישים וגליצ’ים שרק בקצותיהם מתברר דימוי ניתן לזיהוי. סימני מגהץ. גולגלות. אצבעות ידיים. סימני ניגוב. כוסות ומסרקות ברזל. אלה, כתוצרי שימוש בכל מה שאינו מכחול, בהעברתם החזרתית הרועדת על המשטח והטבעת שאריותיהם טבולות הצבע על גביו, נהפכו לסימן הזיהוי של יצירתה. וזו כל פעם מעוררת השתאות מחדש בשל הגיוון ההמצאתי שבה, בשל הגופניות המוליכה את הפעולה האמנותית, בשל כתב התנועה הממושמע הבורא קומפוזיציות סוערות ועוד, מהלך שהגיע לשיאו במיצגי הציור של השנים האחרונות.
בתערוכה הנוכחית נטשה כבסה את מצע המזוניט והמירה אותו בגלילי פלסטיק דביק מהסוג שקונים בחנויות חומרי ציור וחומרי בית, לציפוי ועטיפת משטחים. היריעות המצוירות הודבקו לרוחב קירות גלריה ג’ולי מ’ בתל אביב מקצה לקצה. נוף בלי התחלת ציור ובלי סוף, קו מתמשך. נוצר כך מעין נפח ריאות אחיד לציור שלה ולגלריה, אורך הנשימה הדרוש לגמגום המתמשך זהה למטראז’ החלל. בעצם, הסטוריבורד או בדיקת האק”ג הציורית שלה מודדים את הגלריה. “בשנים האחרונות ניסיתי לא פעם ליצור ציור פעולה, בהתכוונות לא לזוז”, סיפרה בראיון לאביטל בורג ב”גלריה” ב-2010, “אני משתמשת בנשימה שלי כדי ליצור איזה מקצב, הנשימה יוצרת את המקצבים של המריחות שלי”, היא אומרת. “בעצם, מעבודה עם תנועות גדולות של הגוף, עברתי לצמצום, עד כמעט רצון לא לזוז ורק לתת לנשימה להכתיב את התנועה”. ובאמת, לרגעים נדמה שהפעם היד של כבסה כמעט לא זזה, גליל נייר הפלסטיק רץ תחתיה כמו תקליט תחת מחט הפטיפון.
בהתחלה מימין מצוירים כתמים שחורים, הלא הם שני דיוקנאות בצדודית. זהו אזכור לפרדוקס החזותי הידוע של הדיוקנאות והגביע (מה רואים? שני פרופילים שחורים מביטים זה בזה או ספל לבן על רקע שחור?), שלפיו אפשר לתפוש במבט רק דימוי אחד בכל פעם, אין אפשרות לראות גם וגם, את המכלול, אנחנו שבויים של הפרספציה שלנו. זוהי גם אקספוזיציה של סיפור־ציור שמתחיל עם רפי לביא, שהשתמש באופן קבוע בצדודיות כאלה, אצלו הן סילסלו עשן סיגריה, הוואזה צוירה בנפרד.
משערה של הצללית השמאלית נמתח־נמרח קווקוו־הבהוב בגוני שחור־כחול, לאטו מצטרד כהדפס שהצבע אוזל ממנו. אירועים קטנים נוספים ונגרעים לאורך הקו – גוני צהוב־כתום־אדום, שכבות, ספירלות, שריטות שנחרטו בעוצמה, תנופתן יוצאת מהכתף, נהפכות לחמישה תווים על פני הגליל הצר, רכסי הרים, כבישים שחורים שנחצים בקוי הפרדה אפרפרים, לבה, רורשך, עיניים פעורות אישונים, שליכטות והקרנות רנטגן, מריחות מסורבלות בנוסח ג’נין אנטוני (Loving Care”, 1992″) שטבלה את שערה בדלי צבע ומרחה אותו בכריעה על פני משטח, שתיהן הרי מגיבות בנות התקופה ובאמצעים דומים מאוד (של בודי־מסאז’) לאתיקה הגברית של המאסטרים הגדולים איב קליין וג’קסון פולוק, ציירי הפעולה התקדימיים.
אבל העניין העיקרי בתערוכה אינו רק מה שרואים בחלל עצמו, שהפעם אין בו מביצועיה המרשימים ביותר. העניין הוא המרת הפורמט הציורי בהיגיון הטקסטיל, המטר הרץ. בנוסף לציורי־המדבקה שיגורדו מהקיר ויושלכו בתום התצוגה, מונחים במחסני הגלריה גלילים מצוירים רבים נוספים, לא מודבקים, ואלה ניתנים לרכישה בכל גודל. הלקוח יקבע בעצמו כמה מטר־רץ הוא קונה, כך גם יוחלט היכן מסתיים הציור (ובהכרח, היכן מתחיל הציור של הלקוח הבא). הקנה ככל יכולתך מתחיל מאורך מינימום של מטר, עבור בפנורמה וכלה בציור קיר, אפשר גם להציב את החתיכה שקנה לאורך, אם מתחשק לו ציור דיוקן. יש לזה פוטנציאל גדול, גם מההיבט המסחרי וגם כבדיחה ארסית כלפי עולם המסחר.
מה שנראה כטריק שיווקי בחיתוליו, או כווריאציה טקטית על פעולות קודמות, יכול להיבחן גם כשכלול תפישת האקראי ביצירתה. כעוד נדבך במאבק הפנים־אמנותי על שרירותיות, אוטומטיות, החלטות גופניות עיוורות. כעוד שלב בשיחה החשופה מאוד של כבסה עם צופיה סביב הגיית הצורות באמצעות מחיקתן, הפעם זו השרירותיות של הקומפוזיציה, הנחתכת בנקודות לא מוחלטות מראש. לא רק היא, האמנית, מבצעת ג’סטות, אלא גם אספניה נדרשים להסתפח ליקום ההכרעות הקשות – איך להתחיל, איפה לגמור. כמוה, הם נדרשים לקבוע קצב/כסף.
מבין בני דורה כבסה היא מהאמנים הספורים ששמרו אמונים לאופן הציור שפיתחו בתחילת הדרך — היא לא שמטה אותו לטובת טרנדים שונים, העמיקה את השפה שהמציאה עוד ועוד, כל פעם שנדמה היה שהטכניקה שלה מיצתה את עצמה, נברא נוסח־משנה נוסף. התערוכה הנוכחית של כבסה לא מדגימה מהלך גדול ביצירתה, היא יותר בדיקה מינורית של עוד אפשרות מסוימת בתוך מבנה פעולה ציורי שבסיסיו כבר ידועים. כעת היא מתנסה בגרסת משנה לא יומרנית של עיקרון מוכר.
התענוג המסוים בתערוכה הנוכחית הוא בהליכה לצדה את כברת הדרך המרשימה הזאת, מתוך סקרנות ופתיחות לניסיונות קוליים שונים בתוך השפה, גם אם אלה ניסיונות שלא מתבהרת מתוכם מאיזו היחלצות או תפנית מובהקת במכלול פועלה. זה עניין של נאמנות. של יחסי אמון בין אמן לצופה ושל מענה לשאלה איזה סוג קהל כדאי להיות. איזה סוג קהל ראוי להיות לאמן כזה, שמתמיד באורח קופפרמני על מפעל חיים של כמעט אותו דבר. בשביל אמנים מהזן המיוחד הזה, שאינם מאביסים את הקהל בריגושים מהממים חדשים אחת לעונה, שהולכים ומתמעטים בעידן התזזית, דרושה סבלנות כמו זו המרתונית שאתה הם עצמם יוצרים. צריך לשם כך גם את הנכונות לומר – הרשות שאמן מעניק לעצמו לקחת את הזמן לאט, לפתח ניואנסים במשך שנים, היא עניין של חירות פנימית.

See Full Article